שאל את הרב

איך מחליטים על מה להקפיד? מה המקום לקולות וחומרות? תשובה מעמיקה

חדשות כיפה חברים מקשיבים 07/08/11 11:18 ז באב התשעא

שאלה

לפני הכל, רציתי להגיד שאתם פשוט מדהימים! איזו עבודת קודש, תודה רבה לכם!

יש משהו שבזמן האחרון מאוד בולט לי עם חברות ומשפחה ולכן רציתי לשאול-

האם כאשר דברים הלכתיים מסויימים לא ברורים לנו מותר לנו להחליט על דעת עצמינו?

למשל כל הקטע הזה של הצומות- תמיד איכשהו מופיע צמד המילים 'צום חובה'...

יום כיפור וט' באב הם צומות חובה והם חשובים ולכן אני אצום אותם, אבל בנוגע לשאר הצומות זה נתון להחלטתי האישית אם לצום או לא..כי הם לא צומות חובה.

או צניעות-

צריך להתלבש צנוע, יש גבולות ברורים בנושא, אבל עדיין הרבה פעמים כשמגיעים לדבר על זה מבינים שכל אחת מחליטה לעצמה, לפי הבית, ההרגשה, הרצון באותו רגע..

יש עוד מלא דוגמאות-

כיסוי ראש (האם צריך לכסות את הראש או לא, וגם אז-האם הוא צריך לכסות את כל הראש או שמותר פחות..), גודל הכיפה, תמיד אפשר לראות אנשים שכן שומעים מוזיקה ב3 השבועות וב9 הימים וכו'..

זה כמו שאומרים 'אצלנו נוהגים כך..'- מי החליט שככה נוהגים??

כאילו, יכול להיות שסתם יבוא מישהו ויחליט שמעכשיו אצלו בבית כן מותר להתחתן בספירת העומר? או שתבוא מישהי ותחליט שמותר לאישה אחת לשיר מול קהל של גברים..?

אני מבינה שלפעמים לשאול רב זה בעייתי (קראתי איפשהו שאם שואלים רב חייבים לנהוג לפי מה שהוא אמר או משהו בסגנון..) אבל האם זה אומר שכל אחד יכול לקבוע לעצמו...?

סליחה שהשאלה מבולגנת ומנוסחת גרוע, מקווה שבכל זאת תצליחו להבין משהו.

תודה רבה על העזרה!

תשובה

בס"ד

שואלת יקרה,
תודה רבה על המחמאות, משמח לשמוע שישנה כזאת הערכה למאמצים המושקעים כאן.

השאלה שלך מאוד עקרונית, ודווקא מנוסחת בצורה טובה ובהירה מאוד - במילים אחרות, את רוצה להבין איך לוקחים את הדבר הגדול (ולפעמים קצת מאיים...) שנקרא הלכה, ומתרגמים אותו לשפת המעשה היומיומית: לבחירת הבגדים בבוקר, כשרות ברמה זו או אחרת, ועוד דוגמאות שהבאת ואנסה לגעת בהן.

ברשותך, אחלק את התשובה לשתי חלקים: החלטות אישיות בתוך ההלכה, כמו למשל מנהגים מסוימים, או נושאים הנתונים למחלוקת פוסקים; ולעומת זאת, החלטה לעשות מעשים שהם מנוגדים להלכה.

[בתוך ההלכה -] בקצרה, התשובה היא כן ולא. מבלבל? אנסה להסביר. בוודאי שאין לאדם חיוב לשאול רב על כל שאלה קטנה שעולה לו. אנחנו צריכים לחיות חיים עצמאיים ולקבל את ההחלטות שלנו בעצמנו רוב הזמן, ולא תמיד יש מי שיענה. לפתח תלות בדמות שתגיד לנו על כל דבר קטן כן או לא, זה מאוד בעייתי. ולכן צריך לפתח עמוד שדרה תורני, כלומר מספיק ידע הלכתי שיאפשר לנו להחליט לבד. כמובן שאותו תהליך של בניה אישית צריך להיות מלווה בלימוד תורה, וחשוב שאותו לימוד יגיע גם מקשר לתלמידי חכמים. ללמוד הלכה מספר זה מאוד חשוב, אבל ההבנה שלנו לפעמים לוקה בחסר, ולפעמים יש כל מיני שיקולים שצצים בימינו ואולי לא עמדו לנגד מחבר הספר, או מציאות שהשתנתה שגורמת לשינוי בהלכה. במצבים כאלה יש צורך לקבל עזרה מאדם שמספיק בקיא בהלכה בשביל להבין מה המצב העומד מולו, מה ההלכה אומרת במקרה כזה, ומה הערכים העומדים מאחורי ההלכה, על מנת להפעיל שיקול דעת כאשר יש ערכים מנוגדים. למשל, אם מישהו מחליט פתאום שהוא אוכל רק כשרות מסוג מסוים, ולפיכך כל האוכל בבית של ההורים שלו טרף (לשיטתו) והוא לא יכול לאכול שם, יש צורך בדמות בעלת מבט רחב יותר על מנת להסביר לו שיש גם ערך הלכתי לכיבוד הורים, למשל, שהוא אולי חשוב יותר מאותה חומרה שהוא רוצה לקבל על עצמו.

כאן נכנס הנושא של בחירת רב, או בלשון המשנה בפרקי אבות (פרק א´ משנה ח´): "עשה לך רב". בתהליך הגיבוש העצמי, חשוב למצוא תלמיד חכם שמרגישים הזדהות עם הצורה בה הוא רואה את העולם, עם המידות שלו, ועם שיקול הדעת שלו, על מנת לקבל הדרכה מתאימה לאישיות המיוחדת של כל אדם ואדם. כמובן שזה שיש רב לא אומר שמעכשיו הוא מתחבר לוריד ומחליט בשבילנו. הרב יכול להדריך אותנו כאשר לא ברור לנו מה ההלכה, או לעזור לנו עם נקודת מבט רחבה יותר כאשר יש התלבטויות בנוגע לכל מיני החלטות שצריך לקבל. בנושא זה המשנה (שם משנה ד´) אומרת: "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם". את המילה "מתאבק" אפשר להבין בשתי דרכים, שאינן סותרות (כפי הנראה במבט ראשוני), אלא משלימות זו את זו: אפשר לגזור את המילה משורש "אבק" כמו פירושו של ר´ עובדיה מברטנורא על אותה משנה: "כלומר שתלך אחריהם. שהמהלך מעלה אבק ברגליו, וההולך אחריו מתמלא מאבק שהוא מעלה ברגליו..." לעומת זאת, ישנו פירוש נפלא של ר´ חיים מוולוז´ין, הגוזר את המילה "מתאבק" מהמילה "מאבק", וכך מחבר את אותה הדרכה לתחילת המשנה - "היה ביתך בית [ועד] לחכמים". ע"פ פירוש זה, הדגש הוא על הועד, השיחה, הפלפול - שמתוך ההתנגדות, המאבק, צומחת אמת ברורה וזכה יותר. שתי הפירושים מדגישים את הצורך בקשר אישי, בלתי אמצעי עם החכמים - מכיוון שהתורה היא תורת חיים, תורה חיה שמתאימה לחיים. לכן ההדרכה המעשית שלה חייבת להיות מחוברת מצד אחד לנצח, לערכי הקודש של תורת ישראל שאינם משתנים, ומצד שני למציאות בה אנו נמצאים ואיתה אנו מתמודדים. כמובן שעל מנת לבנות את האיזון הדק הזה צריך רגישות ויראת שמים מצדנו, והדרכה טובה ומתאימה של מי שמחובר לתורה ולהלכה בצורה חזקה יותר.
באותו עניין, יש סיפור על הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שהיה תלמיד חכם עצום ומגדולי הדור. כאשר מישהי שאלה אותו שאלה הקשורה לחייה האישיים, הוא סירב לענות לה, והסביר שאינו יכול לענות, מכיוון שאין לו יכולת להזדהות עם המקום הנפשי שממנו מגיעה השאלה. מסיפור זה אנחנו לומדים על משקלו [ההלכתי] של המצב של השואל בפסיקת הלכה הנוגעת אליו.

מתוך ההבנה הזאת, החיוב לקיים את פסיקת הרב מובן יותר - מכיוון שהגענו לרב מתוך אמונה והכרה שהוא מבין אותנו [וגם] את ההלכה המתאימה לנו, ויש לו שיקול דעת מספק על מנת לתת את התשובה המתאימה ביותר עבורנו.

בנוסף לידע ההלכתי בו עסקנו, יש צורך בבניין מידות ובהגדרה אישית של סדרי חשיבויות לעניינים שונים הקשורים לשמירת מצוות. לכל אחד יש נטיית לב לדגש מסוים בעבודת ה´, וחשוב לפתח את הנטיה הזאת, מתוך הבנה שיש לה משמעות רבה בעבודת ה´ הפרטית. יש כאלה שמתחברים יותר לחסד, אחרים לחיי מעשה או מנהיגות חברתית, כל אחד ע"פ נטיית נפשו. לעניות דעתי, חשוב שלא להזניח את אותה נטיה וכדאי לפתח אותה, מתוך הבנה שהיא כוללת בתוכה את הכלים המיוחדים אותם נתן לנו ה´ בשביל להתמודד עם העולם. למשל, מי שמתחבר מאד לעזרה לזולת, יכול להיות רופא ובכך לעסוק כל חייו בחסד. אם במקום זה היה בוחר ללמוד בישיבה שנים ארוכות, למשל, יתכן מאוד שהיה מתוסכל מכוחות חיים שאינם יוצאים לפועל, וגם לימודו היה נפגע מכך. על מנת להבין מהם הכלים אותם נתן לנו ה´ יש צורך ברגישות וכנות עם עצמנו, לדעת מה טוב לנו ומה הטוב שיכול לצמוח מזה לסובבים אותנו, וגם מסירות נפש להשקיע באותו נושא, גם כשקשה - מתוך אמונה שההשקעה תשא פרי ותאפשר למעגלים רחבים יותר ליהנות מאותו מטען ייחודי שהבאנו לעולם.

אני מבין שאת שאלת על החלטות יומיומיות, ואני נסחפתי לבניית השקפת עולם, קשר עם תלמידי חכמים, לימוד תורה, ועוד כל מיני דברים - שלא ברור איך הם עוזרים לקבל החלטה כאן ועכשיו, על מה לובשים בבוקר למשל. מה שבקשתי להבהיר, זה שאותה החלטה מה לובשים בבוקר (ואולי יותר מכך - מה נכנס לארון) נובעת מאותו תהליך של בנייה אישית, של בירור אמונה ודרך חיים, שכאשר נעשות בצורה נכונה נותנות תשובות לרוב רובם של אותם התלבטויות קטנות שמציפות אותנו כל הזמן.

לנושא הזה נכנס העניין של קולות וחומרות, למשל הדוגמאות שהבאת על כיסוי ראש וגודל הכיפה. ברור שע"פ ההלכה אישה נשואה צריכה לכסות את השיער, על זה אין ויכוח. אחרי שמקיימים את זה (קצת קשה לי לדבר על הדוגמא הזאת כי אני לעולם לא אצטרך לקיים את המצוה הזאת, ואני לא מבין את המורכבות הנפשית שיש כאן) יש מקום לראות כמה שיער בכל זאת יכול להשאר בחוץ, האם פאה מותרת או אסורה, ואיך ניתן להקל עוד יותר עם מי שקשה לה. ההלכה אינה מסגרת מרובעת לגמרי, יש מקומות שניתן להקל בצורה מיוחדת עבור מי שקשה לו, אבל השאיפה צריכה להיות לקיים אותה, ובתוך הקיום יש גוונים שונים.

[הלכה - כן או לא? -] בנושא זה המרווח של שיקול דעת מצטמצם, מתוך ענווה והבנה שאנחנו יצירי כפיו של הקב"ה, שאמר והיה העולם – והגדיר עבורנו כמה מעשים ומחשבות שהם חיוביים או שליליים עבורנו: מצוות עשה ולא תעשה. ולתורה, אע"פ שיש לה 70 פנים - הפנים ה-71 הם כבר בחוץ. מלבד מקרים מיוחדים (פיקוח נפש, למשל, שגם הוא שיקול הלכתי – אך לא תמיד יש רב שיכול לעזור), אין היתר להחליט לבד איזה הלכות מקיימים ואיזה לא - ההלכה אינה תוכנית כבקשתנו, וגם כאשר קשה - יש צורך להבין שאנחנו מחויבים להשאר בתוך גבולות ההלכה. אמנם, כפי שציינתי בהתחלה, ישנה גמישות בתוך ההלכה על דגשים כאלה או אחרים, אך אותה גמישות אינה מאפשרת לנו לפרוץ גדר שממנה מתחיל מדרון חלקלק לעשות מה שבראש שלנו. בפרשת השבוע הקודם מופיע האיסור לגרוע או להוסיף מצוה מהתורה. לכאורה, מה הבעיה להוסיף? אלא, שהמקום ממנו באה התוספת הוא אותו מקום ממנו מגיעה הגריעה - מאותו מקום של חשיבה שאני יודע יותר טוב, של מחשבה מוטעית שאמנם יש ציווי, אבל [לי] הוא לא מתאים, אני צריך יותר (או פחות). אני מבין שזה נשמע קצת (או הרבה) נוקשה - אבל יש צורך להבין מאיפה מגיעה אותה נוקשות. הסיבה אינה נובעת מתוקף איזו החלטה שרירותית, אלא מכך שהתורה ומצוותיה מבטאות את הטבעיות היסודית ביותר שלנו, כפי שנכתב באותה פרשה (דברים ה, כט) - "בכל הדרך אשר צוה ה´ אלהיכם אתכם תלכו למען תחיון [וטוב לכם]...". ומי כמו ה´ יודע מה טוב עבורנו, גם כאשר אנחנו בטוחים במליון אחוז אחרת.
בוודאי שברמה הטכנית, כל אחד מחליט לעצמו. אבל יש מי שמחליט מתוך הכרה בתורה ומצוותיה, ומשלב את האמונה הזאת בתהליך קבלת ההחלטות שלו, ויש מי שפחות. כמובן שלא מדובר בחלוקה של שחור ולבן, זה לא שמישהו קם בבוקר וחושב בלבו "מה ה´ רוצה ממני עכשיו? נטילת ידיים!", ואחר כך – "להתפלל!", ואחר כך – "לאכול ארוחת בוקר!"; אלא שמקבלים החלטה לקיים מצוות כפי כוחנו, ובהתאם לזאת גם סדר היום נראה כך, הדברים שעושים במשך היום מתעצבים, גם הבגדים שלובשים והאוכל שאוכלים וכו´... מה שאני רוצה לומר כל אחד צריך להיות כנה עם עצמו ולראות איך הוא משלב את מה שה´ דורש מעמנו בחיי היומיום, שהרי זו תכליתה (עד כמה שאנחנו יכולים לדבר על זה) של התורה ומצוותיה – לקדש את החיים.

לכן למעשה, איננו בוחרים איזה מצוות לקיים, ובמצב שיש ספק חשוב לשאול רב, ולהסביר את המצב בו נמצאים. כי למשל מוזיקה בשלושת השבועות, אע"פ שאותם שמחמירים לא לשמוע בכלל, לפעמים מתירים בשמחה של מצוה, או שיש מנהגים שונים לספרדים ואשכנזים, ובצורה דומה גם בשאר המצוות שהזכרת. יש סיפור על המהרש"א, אחד מגדולי הראשונים, שחס על ממונם של ישראל, ואם היה מטריף בהמה – אפילו הגויים לא היו אוכלים אותה. אין לי שום ספק שהמהרש"א לא גילה פנים כנגד ההלכה, אבל הוא ידע מתי ואיך להקל, ובמקרה של הפסד גדול לאדם עני למשל, היה לו חשוב יותר רווחתו של אותו עני מאשר הקפדה על חומרה מסוימת. כמובן שעל מנת להקל צריך סדר גודל תורני, ולא כל אחד מחליט לעצמו מתי ואיך. אבל אפשר למצוא רב שמתחברים לסגנון כזה של פסיקת הלכה ולקבל הנחיות בהתאם.

בהסטוריה של עם ישראל היו כאלה שהחליטו שאצלם מותר שאישה תשיר בפני גברים, שלא משנה איך מתלבשים, מתי ועם מי מתחתנים, ומה אוכלים. קוראים להם נוצרים, והם החליטו שלמעשים אין שום חשיבות – מה שחשוב זה ההרגשה בלב. כמובן שהם הגיעו אחר כך למסעות הרג המוניים, לרצח של מליונים בשם ויכוחים תיאולוגיים בינם לבין עצמם, להפקרות בחייהם האישיים, ועוד כהנה וכהנה. [לא כאלה חלק יעקב,] לנו יש תורת חיים שמדריכה אותנו בצורה ישרה כיצד להביא לידי ביטוי את רצון ה´ בכל צעד שאנחנו עושים, זה לא רק ההרגשה בלב – אלא גם, ואולי בעיקר, המעשה בפה ובידיים. זה כמו ההבדל בין מי שאוהב מישהי, ומתרוצץ שעתיים בקניון למצוא לה [בדיוק] את מה שהיא אוהבת, לבין מי שמצהיר בקולי קולות על אהבתו, אך בפועל מחפש כל הזמן את קרבתן של אחרות... מי לדעתך יותר אוהב?
לצערנו ישנם זרמים ביהדות שמובילים אותנו למחוזות דומים, וצריך להתרחק מהשפעתם הרוחנית. מי שיכול להתחבר אל האנשים באופן אישי בלי להיות מושפע – מצוין. אבל מי שלא, ראוי שיתרחק.

הזכרת מנהגים שונים אצל אנשים שונים, כמובן שאין בזה פסול ויש חשיבות לקיים את המנהגים שקבלנו במסורת, כל זמן שהם מתאימים להלכה. ואכן, לפעמים יש מנהגים שונים ואף סותרים – אבל זה היופי וההוכחה שהתורה אכן חיה בעם ישראל לאורך כל הדורות. לצערנו אין מנהגים שונים בהקרבת קורבן פסח, מכיוון שלא זכינו להקריבו כבר 2000 שנה. גם אין יותר מדי ספרים עבי כרס ודיונים הלכתיים מפותלים על הלכות בית הבחירה, כמו על מלאכות שבת לדוגמה, מאותה סיבה – שמה שאינו חי, ואינו בא לידי ביטוי במציאות, מגיע לבסוף לפחות חילוקים במנהגים, כי אין מי שנוהג.
הלכות מסוימות התעצבו בצורה מסוימת בקהילות השונות, ואע"פ שאחוז גבוה נשאר זהה בצורה מעוררת השתאות, עדין ישנם הבדלים המעידים על כך שהתורה חיה בעם ישראל – ויש בזה משהו מאוד יפה.

הזכרת דברים שההלכה קובעת שנושא נתון לבחירתנו - לדוגמה צומות קלים. הכוונה אינה שכל אחד יחליט עבור עצמו, אלא שעם ישראל יחליט, ועם ישראל החליט לצום את הצומות הקלים וההחלטה מחייבת, אם כי יש כאן יותר מקום להקל במקרה של מי שמאוד מצטער או חולה שאין בו סכנה וכו´. אבל לא שכל אחד מחליט לעצמו. יש לזה דוגמאות נוספות בהלכה שלא אכנס אליהם, אך ככלל, במקרה בו יש שיקול דעת לעם - הכוונה היא לכלל העם ולא ליחידים. יש גם מקומות של שיקול דעת ליחידים, דברתי על זה בנושא של בחירת דרך חיים, אבל זה כבר נוגע לחומרות ולא לעצם ההלכה.

[לסיכום הסוגיה -] במקרה שיש ספק בעצם קיום ההלכה יש צורך גדול לשאול רב, שיגדיר בצורה פשוטה – כן או לא. אם לא – בדרך כלל אין מה לדבר. אם כן – יש מרווח תמרון יחסית גדול, והבחירה כבר תלויה במידה רבה בנו, במידות, בשאיפות רוחניות, בנטיית הנפש, ועוד שיקולים המהווים למעשה את עבודת ה´ הפרטית של האדם.

מצטער שיצא קצת ארוך, אבל הנושא הזה מאוד עקרוני ואני שמח שהעלית אותו. אם תרצי הבהרות או ייעוץ – אני כאן, בתגובות או במייל: yoavsb@gmail.com.

רק טוב,
יואב.

כתבות נוספות