א.
לפני מספר ימים נזכרתי בתהייה, בספקות ובשאלה שעמדה באוויר החדר, במשך שנות ילדותי. כל ערב, בשעה שהקריאו לי בספרה הקאנוני של מרים רות "מעשה בחמישה בלונים" שיצא אי שם בשנת 1974, רגע מועט לפני כיבוי האור, הייתי שואל: "אבא, אבל מה קרה לבלון האדום?" והוא, כעונה תשובה של חוסר ידיעה, מכבה את האור. ולאחר זה, הייתי מפליג בדמיון אל מחוזות אחרים, עד שנרדם. בשביל זיכרונכם, בסוף הספר "מעשה בחמישה בלונים" הבלון האדום עף באוויר, והגיבורים מלווים אותו במבט, מנופפים בידיהם, ואומרים: "שלום! שלום! בלון אדום!" - אז מה קרה לבלון האדום?
במשך השנים, פגשתי בתשובה של הסופרת עצמה. בראיון שנערך בדמי ימיה, אמרה: "הבלונים הם החלומות והחלומות מתנפצים. רק אחד נשאר: הבלון האדום. ואני לא יודעת איפה הוא. הרוח נשאה אותו, תרתי משמע, והוא ממשיך לרחף. לאן שהרוח תישא אותי, לשם אגיע" [מתוך: מירי ברוך, סודות של סופרים, הוצאת קוראים, 2000]. לא הייתי מסופק. ובאמת, השאלה הזו עלתה לדיון מחודש לאחרונה ממש [12.11.2014], כאשר נערכה תערוכה איורים במלאת ארבעים שנה לספר, במרכז ספרות ילדים ע"ש מרים רות במכללת האקדמית אורנים, שבה ביקשו ממספר מאיירים להציע פרשנות לסיום הספר.
ב.
מכל מקום, בשיטוטים של סוף הלילה ברשת האינטרנט, ככה במקרה אני רואה ציור, וליבי צונח. שמחה תוקפת את עצמותי. פתאום יש חיוך בצדדי השפתיים והעור נמתח. מעט כואב לי, כי אין לי הרגל בחיוכים, אבל יש בזה, בכאב הקל הזה, נחמה. ראיתי את הציור, התבוננתי בו ארוכות וניסיתי להבין. מתוך המחשבות נדמה לי שנשזרו לי חוטים של תשובה, שליוו אותי במשך הילדות -
הנה הציור של האמנית רחלי שליכטר:
 |
|
(צילום: רחלי שליכטר)
|
לכאורה הציור מציג את ההרמוניה והשלווה. הצבעים שהאמנית מציירת בהם חמים, אוהבים, לוהטים. צבעים שמסמלים אהבה, שמחה וחיבה. נדמה שהבלונים עפים על שדות חקלאיים של פרחים מריחים טוב. הכול רגוע. ברם, מתחת לפני השטח, טמון הניגוד. מסך הצורות הריבועיות והמלבניות שאמורות להיות מסודרות בקווים מקבילים ומדויקים, בציור הזה הן שבורות, מקוטעות וחלקיות בלבד. יש אימה ובהלה לנוכח הניתוק בין הבלון שעף באוויר ומשוחרר ברוח, לבין המהומה והכאוס שמתרחש על האדמה, בקרקע.
מלבד זו, בשיחה עם האמנית רחלי שליכטר היא עמדה איתי על הפחד של האשליה. כלומר, בלון הוא אובייקט לא צפוי, מפתיע, מעורר יראה, פוביה ופחד. הכול יכול להשתבש, להתפוצץ, להיקרע ולנפץ את אשליית הנוחות של חיים. מסתתר משהו לא ברור מתחת לחוק הישר. וזה מטריד. מאוד. נדמה שהיא פרשה את המושג "המאוים" של זיגמונד פרויד, שפירושו תגובה נפשית של הדחקה וחוסר התמודדות במובן מאליו. כלומר, האדם חש בחרדה דווקא באזורים המוכרים, ובמקומות הביתיים, המוגנים והשקטים, כי הכול מוכר וידוע בעיניו. אבל כשהכול מתהפך. פתאום. בשנייה אחת. ובלי הודעה מוקדמת, המוכר מתחפש לזר - האדם נכנע לחוסר האונים, למועקה, לקושי, להפתעה, ובעצם מאבד את השפיות, נפחד ונטרף.
ג.
ומתוך השיחה, היו כמה שירים שנתנו לי מבט רחב יותר על היצירה של רחלי שליכטר. בשירו היפה של דן פגיס "בלונים" [מתוך: "מוח", הקיבוץ המאוחד, תשל"ו 1976], הבלונים מתוארים בהזרה כיצורים חיים.
ככה השיר נקרא:
בַּלּוֹנִים שֶׁל מְסִבָּה מִתְרַפְּקִים זֶה עַל זֶה
בֵּין נַחֲשֵׁי הַנְּיָר,
וּמְקַבְּלִים בַּעֲנָוָה
אֶת הַסְּיָג, אֶת תִּקְרַת הָאוּלָם.
מוּכָנִים לְכָל רֶמֶז,
זְהִירִים לְצַיֵּת לְכָל נְשִׁיבָה.
אֲבָל אֲפִלּוּ עַנְוֵי עוֹלָם אֵלֶּה
קְרֵבָה שְׁעָתָם.
פִּתְאֹם נִשְׁמָתָם פּוֹרַחַת
בְּצִפְצוּף מְבֹהָל,
אוֹ נִשְׁמָתָם פּוֹקַעַת
בְּנֶפֶץ יָחִיד.
אַחֲרֵי כֵן מִתְרַפְּטוֹת גּוּפוֹת הַגּוּמִי
בְּשׁוּלֵי מַרְבָד מְפֻגָּל,
וְהַנְּשָׁמוֹת תּוֹעוֹת
בְּעוֹלָם הַבֵּינַיִם, בְּעֵרֶךְ בְּגֹבַהּ הָאַף.
התמה המרכזית של השיר היא החיים והמוות. הבלונים של המסיבה אלא ש"מִתְרַפְּקִים זֶה עַל זֶה", בסופו של דבר יקבלו את הסוף, "אֶת הַסְּיָג, אֶת תִּקְרַת הָאוּלָם." אפילו שהבלון, החפץ היומיומי ובר החלוף, יזהר מפני סכין, חפצים חדים וסיכות, "אֲפִלּוּ עַנְוֵי עוֹלָם אֵלֶּה/ קְרֵבָה שְׁעָתָם." ואז פתאום המהומה, המאבק והבהלה, "פִּתְאֹם נִשְׁמָתָם פּוֹרַחַת/ בְּצִפְצוּף מְבֹהָל, / אוֹ נִשְׁמָתָם פּוֹקַעַת/ בְּנֶפֶץ יָחִיד." מרופט וחלש, יפול אט אט הבלון אל הרצפה, "אַחֲרֵי כֵן מִתְרַפְּטוֹת גּוּפוֹת הַגּוּמִי/ בְּשׁוּלֵי מַרְבָד מְפֻגָּל" מה יהיה לאחר מכן, מסתורין: "וְהַנְּשָׁמוֹת תּוֹעוֹת/ בְּעוֹלָם הַבֵּינַיִם, בְּעֵרֶךְ בְּגֹבַהּ הָאַף."
לסיכום אוסיף בחוצפה עוד דף לספרה של מרים רות:
"אז מה קרה לבלון האדום? -
אחרי שהוא עף,
מעבר להר,
ופתאום ... בום! טראח!
הבלום התפוצץ, הבלון נקרע,
אל תצטערו, קוראים -
זה סופו של כל בלון.
לזכרה של ברכה צ.