אני מסכים עם הפילוסוף!

שלום

דעתו הפילוסוף מספר הכוזרי נסתרת ממהלך ההיסטוריה העולמית, וודאי ממהלך ההסטוריה הישראלית.

לומר שאין בעולם השגחה, דהיינו שהעולם מחוסר מגמה רוחנית הדוחפת אותו, היא טענה שאינה מתיישבת עם ההתקדמות העולמית כלפי המוסר, וכלפי הדבקות באלוה שאינו גוף. טענתו שכל אחד יכול לבדות לעצמו דת מליבו, ובזה יגיע לשכל הפועל מבלי שיש מעשה רצוי מאת האלוה, דהיינו מבלי שיש מוסר ספציפי והתנהגות נכונה בעולם המוסר והעבודה הדתית, היא טענה שיסודה בכך שעזב אלהים את עולמו לילדי הזמן. התוצאה המגולגלת מהנחות היסוד של הפילוסוף ההוא, הן התפיסות של ניטשה, שופנהואואר והיידיגר, עליהן תוכל לקרוא כאן-

https://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/15958

הרב זצ"ל כתב בכמה מקומות על קליפת המתחכמים הללו, שיסודם בעמלק- הייאוש מתיקון העולם וההתכחשות לכך שיש בעולם מגמה רוחנית, שיסודה באלוה שאינו מוגבל, וסוף הכל לטובה. לפיכך כותב הרב, התנגדו לברית. משום שהדחף לאישות הוא רק מצד התאווה המתרבה בעורלה, ולא מצד האמון שיש לנו בעולם הראוי להביא בו ילדים כדי שיתקנו אותו. הם מיואשים מתיקון העולם, לכן אינם נדחפים להביא דורות הבאים לעולם, משום שאין לו תקווה רוחנית. מה נשאר אם כן? תאוות ההווה בלבד.

לא דבר ריק הוא, שרוב מנהיגי ומנהיגות מדינות אירופה דהאידנא הם ללא ילדים. מיואשים הם מתיקון העולם ומתקוותו. על כן האיסלאם מגיע, ובקלות רבה מחליף את פירורי הרוח המפוזרים של אירופה הישנה, הזקנה והמיואשת, הכופרת באלוה ובמגמה עולמית.

נקודה נוספת עליך לזכור-

אמונתנו במעמד סיני, הוא מעמד ההתגלות והחיבור בין האין סוף יתעלה, ובין הסוף, שהוא העולם הזה. ההתגלות היא יסוד הכל. יש אלוה, והוא מעוניין בנו, מתעניין בנו. הוא מאמין בנו. יודע אותנו. הוא איננו אנו, משום שאנו סוף, אך הוא משגיח ומחיה אותנו, מוליך את עמו ועולמו כלפי האורה המוסרית העליונה שפורחת בעולם בקצב הנכון לה.

אמונת סיני חיה בנו, בנשמתנו. היא היתה הסטורית, ואנו בטוחים בזה יותר מהבטחון שלנו בעצם ביומו של עולם החומר. ההתגלות היא יסוד הכל. גם שכלית האריכו הראשונים להוכיח את קיום ההתגלות, בסיני ובמדבר, ובימי הנבואה. אך ההוכחות הללו ככל הוכחה, הנן שכל. ושכל הוא נובלות הנשמה והודאות, ויכול רק לקרב את ההגיון, ולא להוכיח בצורה גמורה, משום שתמיד נוכל להטיל ספק רחוק מאד בכל תובנה שהיא. כך ברא ד' את השכל, ולא בו כל תקוותנו אם כי אנו מאד מעריכים את השכל ומשתמשים בו ככלי עיקרי בעבודת ד'.

אופן וסגנון השגחת ד' על עולמו היא אחת הסוגיות הגדולות. כבר רעיא מהימנא ביקש מד' שיודיע את כבודו, והראהו קשר תפילין, את קישורי ההשגחה במציאות הסבוכה, אך רק לאחר שהמציאות קרתה אנו מביטים בה אחורה ורואים למפרע את יד ד'. לראות קדימה, את התפילין ממש, זאת לא יוכל לראות האדם וחי. רק ד' יודע כיצד ההווה משרת את התקדמות ההתגלות. האדם העליון מסוגל להבין זאת רק למפרע, ובהווה לחיות באמונה ואמון בד' והשגחתו, אך לא תמיד בהבנה מלאה.

ניהול העולם של ד' הוא ע"י החוקים שברא, הן אלו הפיזיולוגיים, הן אלו האבסקרטים. החוקים, כגון חוק הכבידה, הם דרכי ד', רצון ד', מלאכי ד'.

כפירוש הראשונים על המזמור 'השמים מספרים כבוד אל', מזמור יט, שם ישנה השוואה בין החוק הטבעי שמגלה את רצון ד' בעולמו, ובין החוק התורני המגלה את רצון ד' בעולמו. שניהם יחד, הטבע והתורה, החוק והמוסר, החול והקודש, מגלים שמו יתברך במערכות ההסטוריה והווה, ורק עיוור שעיניו נטמאו מהמדיה המערבית לא יביט זאת.

השפעת החומר על הרוח היא עובדה. אך הרמב"ם הגדיר לנו שאינה עובדה המונעת את הבחירה, ולכל אדם ישנה האפשרות להיות רשע או צדיק. נכון שיש תנאי סף שונים, אך הבחירה העקרונית נשארת, ולכן תאי מח ופיתוחם אינם סותרים דבר.

בנוסף, אין לנו נפקא מינה אם החוק הטבעי שהוא רצון ד', נקבע בימי הבריאה מראש או בכל רגע. שניהם אומרים אותו עקרון- השי"ת הוא הבורא, המכונן, המשפיע את רצונו בעולמו.

סוגיית ידיעת ד' וחופש הבחירה נידונה באריכות בימי הראשונים, תוכל לעיין בדעת הרמב"ם בהלכות תשובה, ובהערת הראב"ד שם. כמו כן ישנה בזה דעת הגאון האמיתי רבי חסדאי קרשקש בספר אור ד', שהיא דעה עמוקה מאד. אין כאן המקום לפירוט הדברים הארוכים של רבותינו בסוגיה זו המיושבת על נכון.

הנהגת ד' בעולמו בנושא שכר ועונש והנהגת הייחוד והמשפט, תוכל להבין בלימוד עם ת"ח, את ספר דעת תבונות לרבינו הרמח"ל.

כל טוב