פרשת בשלח: הארות לשירת מרים והנשים

שירת מרים והנשים (שמות טו, כ–כא) נדונה מהיבטים מגוונים, ובדברים הבאים נציג מבחר של הידרשויות בעלות מיוחדות מרובה המובאות על אודותיה בספרות הראשונים.

שירה חשובה

שירת מרים והנשים מופיעה בראשי דברים בהשוואה לשירת האנשים. והנה, בפירוש מבית מדרשם של בעלי התוספות אנו שומעים כי שירת מרים והנשים אינה בעלת חשיבות משנית בהשוואה לשירת האנשים: "פרשה זו פתוחה שלא לערב את שירת מרים על הראשונה שלא לעשותה טפילה ועראי אלא כדאי [!] היא לעצמה להיות שירה חשובה" (תוספות השלם, חלק ז, עמ' רמג, אות ג).

גבירתניות היו כאנשים

במקומות שונים בתנ"ך מוסבת הצורה הדקדוקית המיועדת לגברים על נשים. תופעה זו מצויה גם בשירת מרים והנשים, שבה נאמר "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם" (שמות טו, כא). לפי פשט הכתובים ענתה מרים לנשים, ולפיכך מן הראוי היה לומר "וַתַּעַן לָהֶן".

בספרות הראשונים והאחרונים קיימות הידרשויות שונות להסבת צורה דקדוקית של זכר על נשים. במרבית הפרשנויות הללו נדרשים הכתובים שבהם ננקטת לשון זכר בהתייחסות לנשים, בהקשר ברור של מעלתן של הנשים. ביאורים אלה מבטאים תפיסות מרתקות בנוגע לדמויות הנשים הספציפיות הנוגעות בדבר. הם נדרשים בין היתר לתכונות גבריות שהנשים אחזו בהן וכן לעולמן הרוחני. אפשר לומר כי במקובץ יחדיו לפנינו שורה של מקורות מאלפים (ראו בהרחבה את המאמר פרי עטי "'ויעש להם בתים' - כשהתנ"ך מדבר לנשים כמו לגברים", אתר כיפה, כ"א בטבת התשע"ז).

תפיסה המסיבה את הלשון "לָהֶם" בשירת מרים על מעלתן של הנשים באותה שעה מוזכרת לראשונה בספרות הראשונים, בביאור מבית מדרשם של בעלי התוספות ששם מצינו כי לשון הזכר המוסבת על הנשים מלמדת כי "גבירתניות היו כאנשים" (תוספות השלם, חלק ז, עמ' רמה, אות ג). מצויה בידינו שורה של פרשנויות נוספות בספרות האחרונים הדורשות את לשון הזכר למעלתן של הנשים, ויש בידינו ביאורים ייחודיים אחדים המטעימים כי לשון המקרא באה להורות כי באותו המעמד התעלו הנשים והגיעו למדרגת האנשים.

באר בזכות שירת מרים

בספרות התנאים מיוחסת זכות הבאר למרים הנביאה (תוספתא סוטה, מהדורת ליברמן יא, ח, עמ' 220 ומקבילות). במדרש תנחומא (במדבר, ב) ובבמדבר רבה (א, ב, ב ע"ב) מוזכר כי בזכות השירה זכתה מרים לבאר: "הבאר בזכות מרים שאמרה שירה על הים" (תנחומא).

בהקשר למקורות אלה ראוי להזכיר כי ב"ספר הרמזים" לרבינו יואל, מבעלי התוספות, מועלית זיקה בין באר מרים ובין טבילת נשים: "'ולא היה מים לעדה' (במדבר כ, ב) כי פסקה הבאר שהיתה בזכות מרים, ובזכות מרים טבילת נשים" (ספר הרמזים לרבינו יואל על התורה, חלק שני, ויקרא-במדבר-דברים, בני-ברק [תשס"א], במדבר, כ, ב, עמ' קנח).

בחיבור "טעמי מסורת המקרא", המיוחס לר' יהודה החסיד (נפטר בשנת ד'תתקע"ז; 1217), מוזכר באורח דומה שהבאר הייתה בזכות מרים משום שהטבילה היא בנשים: "למה בזכות מרים, בעבור הטבילה שהיא בנשים" [טעמי מסורת המקרא לר' יהודה החסיד, מהדורת לנגה, ירושלים תשמ"א, במדבר כ (1), עמ' 59. ועיינו עוד יעל לוין, תפילות לטבילה, ירושלים תשע"ד].

לך ענו שירה בשמחה רבה

ב"פירוש התפלות והברכות" לר' יהודה בר' יקר (מהדורת ירושלמי, מהדורה שנייה, ירושלים תשל"ט, עמ' פד), רבו של הרמב"ן, אנו שומעים ביחס לקטע התפילה "משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה" כי מילותיה מיוסדות בחלקן על היגדים מתוך שירת הים ובחלקן על מילים מתוך שירת מרים והנשים: "'משה ובני ישראל לך ענו שירה'. ע"ש [=על שם] 'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה'. ואמר 'ענו' לרמוז 'ותען להם מרים'. 'בשמחה רבה' על שם 'בתופים ובמחולות', דאגב [=שאגב] שהזכיר שירה אמר לשון שמחה ע"ש 'בשמחה ובשירים' (בראשית לא, כז) לפי שזה תלוי בזה. וכתוב 'ויוצא עמו בששון ברנה את בחיריו' (תהילים קה, מג)". פרשנות זו מובאת אף ב"ספר אבודרהם" (אבודרהם השלם, מהדורת קרויזר, מהדורה שנייה, ירושלים תשכ"ג, עמ' פט).

היכלות הנשים בגן עדן

בספר הזוהר, פרשת שלח לך (קסז ע"א–ע"ב), מובא תיאור של היכלות הנשים בגן עדן, ובנוגע לכך מצינו שבהיכלה של יוכבד הנשים אומרות מדי יום את שירת הים, והיא לבדה אומרת את פסוקי שירת מרים והנשים.

וכך נאמר (בתרגום מארמית): "בהיכל אחר ישנה יוכבד אמו של משה הנביא הנאמן, וכמה אלפים ורבבות איתה. בהיכל זה לא מכריזים כלל, אלא שלש פעמים בכל יום ויום, מודה ומשבחת לאדון עולם היא וכל אלו הנשים אשר איתה, ושירת הים מזמרות בכל יום, והיא בלבדה אומרת מכאן 'ותקח מרים הנביאה' וגומר 'את התף בידה' וגומר, וכל אלו הצדיקים אשר בגן עדן מקשיבים לקול נעימה שלה. וכמה מלאכים קדושים מודים ומשבחים עמה לשם הקדוש" (ספר הזהר על חמשה חומשי תורה, ירושלים תשנ"ח, כרך ח, עמ' רפז. וראו עוד אריה סטריקובסקי, "ושננתם... לבנותיך", הפנינה, בעריכת דב רפל, ירושלים תשמ"ט, עמ' 236–243).

האישה יש לה עיקר

במסגרת הידרשותו למהות שירתה של מרים, מציין רבינו בחיי (ביאור על התורה, כרך שני, שמות טו, כ, מהדורת שוול עמ' קלה) את המסורת התלמודית בדבר היותה נביאה (סוטה יב ע"ב–יג ע"א ומקבילות). לאחר מכן הוא נדרש לעצם התופעה של נבואת נשים: "ומה ששורה הנבואה על אשה, נראה לומר שאין לתמוה, שהרי מין האדם היא, ואדם נקראת, שנאמר: 'ויקרא את שמם אדם' (בראשית ה, ב)".

הוא מעלה תירוצים אחדים בניסיון ליישב את העובדה שעד לזמנה של מרים לא נזכרו נשים בתור נביאות. עוד הוא מציין כי מרים וכל הנשים אחריה קילסו את השכינה, והיא אמרה את השירה "בעצמה כמשה ובני ישראל".

בזיקה לכך רבינו בחיי נוטל הזדמנות ומפליג בשבחן של הנשים ככלל: "ועוד תמצא עקרים גדולים שבתורה מפורשים על ידי נשים כעניין העולם הבא הנקרא 'צרור החיים' על ידי אביגיל, ועניין תחיית המתים וסדרי תחנה על ידי חנה, ועניין הגלגול על ידי התקועית, וכל זה יורה שאין האישה דבר טפל לגמרי אבל יש לה עקר".

כפי שהראיתי בהרחבה במקום אחר, פרשנות זו היא בעלת זיקה לביאורו של רבינו בחיי לכתוב "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם... וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם" (בראשית, שם), שממנו עולה שהאישה אינה הוויה משנית, אלא נודעת לה חשיבות מרובה מצד עצמה (רבינו בחיי, ביאור על התורה, כרך ראשון, בראשית שם, מהדוורת שוול עמ' צה) (ראו מאמרי "האישה – יש לה עיקר גדול", מקור ראשון, מוסף "שבת", כ"ה בטבת תשע"ב, עמ' 12).