בזמן שבית המקדש היה קיים, סדר העבודה היווה את המופע המרכזי של יום הכיפורים. כל אדם שהיה מסוגל לכך הגיע לבית המקדש כדי לחזות בעבודת הכהן הגדול, והעזרה הייתה מלאה מישראל. אך בדיוק באמצע פרשיית סדר העבודה שבספר ויקרא, לאחר תיאור הזאות הדם שהיה הכהן מזה בקדש הקדשים, מופיע הציווי הבא:
וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ.
התורה אוסרת על כל אדם, מלבד הכהן הגדול, להיות נוכח באהל מועד בשעת העבודה של כהן. איסור זה הוא יחיד במינו, ובתורה שבכתב לא מצאנו שום עבודה אחרת שהתורה תאסור על בני אדם להיות באהל מועד בשעת קיומה.
מהי משמעותו ומהו טעמו של איסור זה?
אפשרות אחת להבין את האיסור היא מתוך השוואה למעמד הר סיני. קווי דמיון רבים ישנם בין אירוע מכונן זה לעבודת יום הכיפורים, וגם שם ציוותה התורה שכאשר משה ואהרן ניגשים אל השם, "הַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם".
אפשר שהוא הדין בעבודת יום הכיפורים: גילוי השכינה שנוצר בעבודת היום מקדש את אהל מועד בקדושת הר סיני ואוסר על כל אדם מלבד הכהן הגדול להיחשף אליו, פן יפרץ בו.
אך מדברי הירושלמי אפשר ללמוד על תפיסה שונה לחלוטין של הציווי. הירושלמי (יומא ה, ב) מספר על שמעון הצדיק שהעיד שבכל שנה נמצא עמו בקדש הקדשים "זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים". הירושלמי מבין שמדובר במלאך, ומקשה כיצד ייתכן שמלאך נכנס עם הכהן הגדול לקדש הקדשים:
והא כתיב 'וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו', אפילו אותן שכתוב בהן 'ודמות פניהם פני אדם' לא יהיו באהל מועד!
הירושלמי לומד מן הפסוק שאפילו מלאכים (שנאמר עליהם "ודמות פניהם פני אדם") לא יכולים להיות באהל מועד בשעת העבודה, ומשום כך ממשיך הירושלמי ומסיק שאותו "זקן" שנכנס עם שמעון הצדיק היה הקב"ה עצמו.
כיצד אפשר להבין את האיסור על המלאכים להיכנס לאהל מועד? ההסבר שהצענו לעיל, של הסכנה בהיחשפות לגילוי שכינה, יכול להיאמר רק ביחס לבני אדם אך לא ביחס למלאכים ששרויים תדיר במחיצת השכינה!
ממילא יש לחפש הסבר אחר לציווי שהכהן הגדול יהיה לבדו בהיכל, ונראה שאפשר למצוא אותו בדברי הזוהר (אחרי מות סו:, מתורגם):
ובזה היום מבקש הכהן לטהר הכל... בשביל שיבוא המלך לשרות בגבירה... ובשעה שמזדווגים המלך והגבירה, באותה שעה 'וכפר בעדו ובעד ביתו'.
הזוהר מתאר את עבודת יום הכיפורים כסיפור של מפגש אישי ואינטימי בין הכהן הגדול לקב"ה, בין ה'גבירה' ל'מלך'. מפגש אינטימי כזה לא יכול להיווצר בנוכחות זרים (מלאכים או בני אדם), ועליהם לפרוש מאהל מועד בכדי שלא לחלל את קדושת המפגש.
הלכה זו שנאמרה בעבודת הכהן הגדול יכולה להיות נכונה גם עבודת ה' של כל אדם, כפי שלמד מכך ר' אפרים מסדליקוב: "כשאדם רוצה לעבוד ה' באמת ובתמימות, אזי צריך לחשוב ולדמות בעצמו כאלו הוא בעצמו יחידי בעולם ולא יהיה לו שום פניה משום אדם".
האדם הוא יצור חברתי, וככזה הוא עסוק תדיר בשאלה כיצד החברה רואה ומעריכה אותו. תנאי ליצירת מפגש אותנטי ועמוק עם הקב"ה, הוא התנתקות מסוימת מן החברה שמסביב.
אך האם זה המסר של יום הכיפורים? שעבודת ה' היא עניין אינדיבידואלי שבו כל אדם עומד לבד מול הקב"ה בלי קשר לסביבה? בזוהר נאמר שחטאם של נדב ואביהוא היה בכך שנכנסו אל קדש הקדשים בלי להביא איתם את 'כנסת ישראל'. כאשר עבודת ה' נתפסת כחוויה אישית בלבד, בסופו של דבר היא מכלה את עצמה ולא מרוממת את האדם או את העולם.
עולה מכאן שעבודת ה' נכונה כוללת שתי בחינות, קצת סותרות: מחד, היכולת ליצור קשר פנימי ואותנטי עם הקב"ה, המנותק מהשפעות ולחצים חיצוניים; מאידך הקשבה מתמדת לצרכים ולקולות העולים מן הבריאה כולה תוך ניסיון להביא אותם אל המפגש עם הקב"ה.