בזמן שהצבור שרוי בצער

צום עשרה בטבת הוא אחד מארבעת הצומות על חורבן בית המקדש. על פי המסורת המקובלת יום תענית זה מציין את התחלת המצור על ירושלים בסוף ימי בית המקדש הראשון. כך נאמר בספר מלכים ב, פרק כה: וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. התחלת המצור מסמלת את תחילת הארועים שהובילו לחורבן שארע כשנה וחצי לאחר מכן. בחורבן זה נחרבו בית המקדש, ירושלים, ולמעשה כל ממלכת יהודה. חורבן זה גם הוביל לגלות של תושבי הארץ בבבל.

במשך הדורות התענו את התעניות על חורבן ירושלים, וייחלו לבניינה. לאחר מלחמת ששת הימים, עם שחרורה של ירושלים שוקמו מחדש חומותיה של העיר העתיקה של ירושלים. כעדות למפעל זה, נכתבה בסמוך לכניסה הראשית לעיר העתיקה, משמאל לשער יפו הכתובת הבאה:

"ביום עשרה בטבת התש"ל

הושלם תיקון חומות העיר

עלתה ארוכה לחֹמות ירושלים "

מי שניסח כתובת זו ביקש לקשור ישן עם חדש, ולראות באיחודה של ירושלים ובבניינה במדינת ישראל המתחדשת תיקון למצור על ירושלים שהחל בעשרה בטבת. מנסחי הכתובת שציטטו בסופה פסוק מספר נחמיה (פרק ד פסוק א) ראו את עצמם כמשיכי מפעלו של נחמיה, מנהיגם של האנשים שחזרו מן הגלות בבבל לאחר שבעים שנות גלות, שאחד ממפעליו המשמעותיים היה תיקון חומותיה של ירושלים.

משמעותם של הצומות אינה רק תענית, כלומר עינוי הגוף. חלק מרכזי בפעילות היום-יומת שלנו קשור לאכילה. סדר היום שלנו נקבע על פי הארוחות השונות במשך היום, וחלק מן הפעילות המשפחתית או החברתית מתנהל סביב האוכל. מכיוון שכך, ניצלו חכמים את ימי התענית לימים שבהם נשברת שיגרת היום-יום, והפכו אותם לימים של חשבון נפש ליחיד ולציבור.

חכמים תיארו את סדר היום של התעניות בדרך זו: מהבוקר עד אמצע היום מתעסקים בעניינים של העיר, במשך רב יום נוסף קוראים בספרי ההפטרות, ועד סוף היום מתפללים ומבקשים רחמים. (על פי תענית יב ע"ב). על פי זה ימי התענית הוקדשו להתבוננות בצרכים של העיר ובעניינים הדורשים תיקון ציבורי, ללימוד תורה ולתפילה.

בעקבות הזמן היהודי

מעגל השנה היהודי נרחב יותר מאשר 365 הימים שבשנה. הוא מורכב גם מן העבר הרחוק וגם מן העתיד הרחוק. יש בו הרבה ימי זכרון: זכר ליציאת מצרים, זכר למתן תורה, זכר לחורבן ועוד ועוד, ויש בו גם שאיפות לעתיד טוב יותר.

חשיבותה של תפיסת הזמן היהודי כפולה: מצד אחד היא מוציאה אותנו מן הכאן והעכשיו, והופכת אותנו, בני הזמן הנוכחי, לחלק ממערכת היסטורית רחבה יותר, שהחלה הרבה לפנינו, ותמשך הרבה אחרינו. מצד שני, מרחב הזמן גם נותן עומק ופרספקטיבה משמעותית יותר להווה שלנו - להיום בבוקר, כאן במדינת ישראל.

צום עשרה בטבת השנה מחזיר אותנו אל ימי המצור הקדום על ירושלים, אבל גם נותן לנו פרספקטיבה מחודשת על מצור מסוג אחר שאנחנו מצויים בו: אחמנדיגאד ונסראללה בצפון, והקסאמים והגראדים בדרום.

נדמה שנכון יהיה שצום עשרה בטבת - כמו שאר הצומות - יהיו יום של הפסקה מסוימת בשגרה שלנו. טוב יהיה שנעזוב מעט את היום יום שלנו, ונקדיש תשומת לב להתבוננות על מצב החברה בישראל, על מצב השלטון, על השחיתות הפושה, ועל המלחמה שאנחנו בעיצומה.

אמירות מסוג זה נכונות בכל שנה ושנה, אבל הן מקבלות חשיבות מיוחדת בזמן של לחימה. כל מי שהשתתף באחת המלחמות מכיר את תחושת הפער שבין החזית לבין העורף. לא פעם חייל חוזר משדה המערכה לתוך ערים שבהם אין זכר לבהלת הקרב, והוא נדהם מן הפער שבין החזית לעורף: לא רק שהחיים נמשכים כרגיל אלא גם הבילויים והנהנתנות, ההתנכרות והפלגנות.

את הצורך להיות מעורב נפשית בצרת הציבור ניסחו חז"ל באופן ציורי: "בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור - אל יראה בנחמת צבור" (תענית דף יא ע"א). ועוד אמרו שם: "בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי".

וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים, תקעד): "כל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמתן; וכל המצטער עמהם זוכה ורואה בנחמתן".

ד"ר עוזי פוקס מרכז החוג לתורה שבעל-פה במכללת הרצוג גוש עציון