מיד עם תום הפירוט הארוך של קורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן פותחת התורה במצוות הדלקת המנורה אשר בתוככי המשכן :
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". (במדבר ח, א-ב).
על הקשר בין שני הנושאים האלה, בין קורבנות הנשיאים לבין עבודתו של אהרון הכהן הגדול מלמד אותנו רש"י (שם) :
"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
דעתו של אהרן חלשה עליו. הוא רואה את כל נשיאי ישראל מקריבים את קורבנותיהם לחנוכת המזבח ואילו הוא, נשיא שבט לוי, נותר מחוץ לחנוכה. על כך גם אהרון הכהן, שתמיד שמח במעלת חברו, ואפילו כאשר אחיו הצעיר משה זוכה להיות מנהיגם ומושיעם של ישראל מעידה עליו התורה "וראך ושמח בליבו", לא הצליח להבליג. משום מה דווקא כאן אהרון שנבחר לכהן ככהן גדול מצטער, ואינו מסתפק בכהונה הגדולה שניתנה לו.
ייתכן שעל כך בא המדרש (במד"ר פר' טו) לענות כאשר הוא פותח לנו צוהר למתחולל בנפשו פנימה של אהרון קדוש ה' :
"וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי. ומי היה נשיאו של לוי? זה אהרן, שנאמר (במדבר יז) "ואת שם אהרן תכתב על מטה לוי" ואהרן לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר: אוי לי שמא בשבילי - אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי".
על פי המדרש חלישות דעתו של אהרון לא באה לו בגלל קינאה, חלילה, ביתר הנשיאים ואפילו לא בגלל חשש לפיחות כלשהו במעמדו. צערו של אהרן נסב על דבר אחד, הוא חשש שעוון העגל עדיין נזקף לחובתו ושבשל כך נענשו כל בני שבטו ולא זכו להימנות עם יתר השביטים שנציגיהם – נשיאיהם חנכו את המשכן.
אך המדרש (שם) אינו מרחיב לנו רק על המתחולל בתוככי נפשו הנעלה של אהרון הכהן הגדול, ומוסיף ומרחיב לנו גם אודות תגובתו של הקב"ה לצערו של אהרון :
"אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לו לאהרן - אל תתירא, לגדולה מזו אתה מתוקן. לכך נאמר: "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות", הקרבנות - כל זמן שבהמ"ק קיים, הם נוהגים; אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם".
הקב"ה אומר לאהרון שיבואו ימים בהם בית המקדש יחרב וממילא גם הקורבנות יהיו בטלים "אבל הנרות לעולם" הם דולקים ומאירים. אך הדברים סתומים וחתומים שכן אם ביהמ"ק אינו קיים ועל כן הקורבנות בטלים הרי שבהכרח גם הנרות יתבטלו איתם, שכן היכן תעמוד המנורה בזמן החורבן ? ומי יהיה מחויב בהדלקתה ?
ואכן הרמב"ן (במדבר ח, ב) למד מהדברים כי נחמתו של הקב"ה מתייחסת לחג החנוכה לו זכינו בימי בית שני :
"אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש: ... אמר לו הקב"ה למשה: "דבר אל אהרן ואמרת אליו", יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח".
אבל דומה שגם רבנו הרמב"ן יודה שאין אלו פשט הדברים ורק "רמז" רמזו לנו בפרשה, כלשונו. וייתכן שעל עומק פשטם של דברים נוכל לעמוד במדרש (במדבר רבה טו, ה) מפליא שמתייחס אל המסר האלוקי שנועדו נרות המנורה להעביר אלינו :
"זהו שאמר הכתוב: "כי אתה תאיר נרי" (תהלים יח כט) - אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, לנו אתה אומר שנאיר לפניך? אתה הוא אורו של עולם והאורה דרה אצלך שכתוב: "ונהורא עמיה שרא" (דניאל ב כב), ואתה אומר: "אל מול פני המנורה"? ... אמר להם הקב"ה: לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם. למה לעלות אתכם בפני כל האומות, שיהיו אומרים: ראו היאך ישראל מאירים למי שהוא מאיר לכל העולם.
משל למה הדבר דומה לפיקח וסומא שהיו מהלכים בדרך. אמר לו פיקח לסומא כשנכנס לתוך הבית: צא והדלק לי את הנר הזה והאיר לי. אמר לו הסומא: בטובתך, כשהייתי בדרך אתה היית מסמכני, עד שנכנסנו לתוך הבית. אתה היית מלוה אותי ועכשיו אתה אומר: הדלק לי את הנר הזה והאר לי? אמר לו הפקח: שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך. לכך אמרתי לך: האר לי. כך הפקח זה הקב"ה ... והסומא אלו ישראל ... והיה הקב"ה מנהיגן ומאיר להם שנאמר: "וה' הולך לפניהם יומם ... להאיר להם" (שמות יג כא). כיון שעמד המשכן, קרא הקב"ה למשה ואמר לו: תאירו לי נרי, שנאמר: "בהעלותך את הנרות" - בשביל לעלות לכם".
חסד גדול עושה אתנו הקב"ה בהדלקת הנרות. עם ישראל כלל אינו מבין כיצד זה הקב"ה שהוא אורו של עולם מבקש מבשר ודם להאיר את משכנו, והקב"ה מסביר לעם ישראל שהדלקת הנרות נועדה להעלות את ערכם לפני האומות ולעשותם שותפים לקב"ה בהנהגת העולם. הקב"ה האיר לעם ישראל בדרכם במדבר ועם ישראל מאיר לקב"ה בתוך ביתו, ושניהם נראים כשותפים בהבאת האור לעולם.
כך בדיוק הם הדברים גם במתנה הנוספת, ברכת כהנים, שעל פי המדרש ניתנה לאהרון באותה שעה. גם בברכת כהנים עושה הקב"ה את כוהניו שותפים לו בהענקת הברכות לעם ישראל, כהסברו של הרשב"ם (במדבר ו, כג) :
"כה תברכו את בני ישראל – כלומר, לא תברכו מברכת פיכם כאדם שאומר תבואתה לראש פלוני כך וכך, אלא אלי תתפללו שאברכם אני, כמו שמפרש "יברכך ה' ". ואני אשמע קולכם כאשר תאמרו ואברכם לישראל, כמו שמפרש "ושמו את שמי על בני ישראל". כשיברכו כהנים לישראל בשמי ולא בשמם, "אני אברכם" לישראל כמו שיתפללו הכהנים ואומרים "יברכך ה' ".
הן בהדלקת הנרות והן בברכת כהנים זוכים הכהנים להיות שותפים לקב"ה בהבאת ברכה ואור לעולם. הקב"ה הוא אורו של עולם והוא מקור הברכות, אך בענוותנותו ובאהבתו לכוהניו הוא מעניק להם את הזכות להיות שותפים לו בהבאת האור והברכה לעולם, ואגב כך גם מלמד אותנו כי "שלך גדולה משלהם" וכי בעיניו זהו הדבר הגדול ביותר שניתן להביא לעולם.
נערך משיעורו של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בתל אביב