אחת הסוגיות המורכבות בעולמה של הלכה הינה שאלת ה'גרות', אותו תהליך באמצעותו הופך הנוכרי ליהודי. שורשיה של סוגיה זו נעוצים עוד מימיה הראשונים של לידת האומה הישראלית והיציאה ממצרים, עם סיפוחן של קבוצות נוכריות לעם ישראל שיצאו אף הם איתם, 'ערב רב', והדיון בשאלה האם סיפוחן לעם ישראל ראוי אם לאו, ועד לאחת מפרשיות הגיור המוכרות בתנ"ך שעוררה סערה באותם ימים ונסובה סביב גיורה של רות המואביה, הסבתא של דוד המלך. ככלל ההלכה היהודית מעניקה את הכשירות לכל נכרי להתגייר "כל הגויים כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצוות של תורה...הרי הן כישראל לכל דבר [רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יב, הלכה יז].
אלא שלצד עקרון זה מעוררת סוגיה זו שאלות נוקבות, ואשר עניינן נסוב סביב המתח בדבר שאלת אופן הליך הגיור, עד כמה יש להכביד על המתדפקים בשערי האומה היהודית והמבקשים להצטרף אליה. סוגיה זו זוכה לעדנה בימים אלו שוב, הנה עוד לא יבשה הדיו מעל להחלטת הממשלה אשר ביטלה את רפורמת הגיור, שהתקבלה אך לפני כשמונה חודשים, ואשר העניקה סמכות לרבני ערים לקיים הליך גיור, והנה אנו מתבשרים על התארגנות של רבנים מהציונות הדתית על הקמת בית דין לגיור אשר יפעל במנותק וכגוף עצמאי לגיור. יוזמה פרטית זו לא זכתה לימי חסד כלשהם והצליחה לעורר עליה תגובות חריפות מצד הרבנות הראשית לישראל. והשאלה העקרונית בסוגיה זו היא תהיה שאלת משקלו של בית דין פרטי, האם נכיר בגיור מעין זה? חוק השבות, אשר משמש מקור חוקי לסוגיה זו קובע בין היתר כי יהודי הינו מי שהתגייר ואינו בן דת אחרת. הגיור אומר השופט אהרן ברק "הוא בראש ובראשונה מושג דתי, שהמחוקק החילוני עושה בו שימוש... על כן צריכה פעולת הגיור - יהא תוכנה הממשי אשר יהא - להתיישב עם תפיסה יהודית של מושג זה" [בג"ץ 148/84 שמואל נ' בית הדין הרבני אזורי ת"א]. אך מלבד זאת סוגיית הגיור מעולם לא הוסדרה בחקיקה ראשית, יתרה מזו המצב החוקי היום אינו קובע מי מוסמך לעסוק בגיור, ומכאן שגם פעולת הרבנות הראשית ובית הדין הרבניים לעסוק בגיור. כך למשל במקרה שהגיע לבג"ץ נידונה השאלה האם לבית דין רבני סמכות שיפוט ייחודית בענייני גיור? נקבע "שהמרת דת אינה מענייני המעמד האישי. על כן, אין לבית הדין סמכות ייחודית בענייני המרת דת (גיור). הסכמה של הצדדים אינה מועילה כדי להעניק לבית הדין רבני סמכות שיפוט בענייני גיור" [בג"צ 3023/90 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי רחובות].
אלא שאי הכרה מצד הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים בגיורם של בתי הדין הפרטיים יתעורר מקום שאותו גר מבקש להינשא תחום שמצוי בסמכותו של הרבנות הראשית ובתי הדין או אז יכול אותו גר למצוא עצמו מתמודד עם אי הכרה בגיורו. במקרה מעין זה יכול והסוגיה תגיע לפתחו של בג"צ אשר יצטרך להכריע בסוגיה זו. דומה בעיני שאם בג"ץ יידרש לסוגיית ההכרה בבית דין פרטי אשר מנוהל על ידי רבנים אשר הוסמכו על ידי הרבנות הראשית, ועם סמיכתם הם הפכו להיות אוטונומיים בפסיקתם, הרי שלא בנקל ידחה בג"ץ את גיורם. תשתית שנכון וראוי לאמצה הניח לנו השופט רובינשטיין בקובעו "על הטיפול בסוגיות אלה, ובהבחנות הנצרכות בעניינן, להיעשות ברגישות יתירה... לשאיפה הראויה "לחתור לאחדות מירבית בעם היהודי, תוך כבוד הדדי". מבחינות מסוימות, כבוד הדדי הוא לדעתי מונח המפתח. כבוד הדדי בין הזרמים השונים ביהדות זמננו; כבוד הדדי בין הערכאות העוסקות בגיור ובמתגיירים. דברים אלה צריכים היו להיות מובנים מאליהם". [בגץ 5079/08 פלונית ואח' נ' הדיין הרב שרמן ואח'] 'כיבוד הדדי' זוהי מילת המפתח, זהו הקוד שצריך להנחות את הדיון בסוגיה חשובה ורגישה זו, ביטול של מוסדות, גישות, ותפיסות שכל כולן יונקות מאותו מקור, ומעוגנות באותה מערכת הלכתית אורתודוכסית - אינן יכולות לסתור האחת את השנייה אלא להפרות האחת את השנייה, דברים אלו מתיישבים עם תפיסה נכונה של ההלכה, עם הכלל 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות', עם דחיית העיקרון של התקדים המחייב בהלכה, אשר חותר לאמת הפנימית, כאשר בפני הפוסק, הדיין, ומורה ההלכה עומד הפרט על מורכבותו.
אלישי בן-יצחק, עורך דין ומרצה במרכז האקדמי 'שערי משפט'