איך אפשר שלא להתאהב בך
עוד לפני שהשם אמילי דמארי נקשר אוטומטית בשמה של בת זוגה הנוכחית הבלוגרית דניאל עמית והשם יגאל מוסקו נקשר אוטומטית לעיתונאי שמציק למתנחלים בחוות, השניים האלו כיכבו יחד על המסך במהדורת סוף השבוע של ערוץ 12. ואם עוד לא צפיתם בכתבה - תעשו לעצמכם טובה ותצפו. הכתבה הזאת שונה מכל עדות מטלטלת ששודרה ב"עובדה" (ויש מקום גדול גם לאלו); אין ברקע מוזיקה נוגעת ללב, לא תיאורים מצמררים של הקשיים בשבי וגם לא חזרה על המנטרה (החשובה כל כך) לשחרר את כל החטופים מהר.
אמילי דמארי פשוט מספרת את סיפורה. לי, לכם, ליגאל מוסקו, ברור שהמטרה הגדולה שלה היא להעביר מסר לשחרר את שני חבריה גלי וזיוי ברמן יחד עם שאר החטופים, אבל היא לא חוזרת על זה שוב ושוב. היא פשוט יושבת שם - אדירה כל כך, מצחיקה, רגישה (למרות שהיא טוענת שלא) - ומספרת. רגע בהומור, רגע ברצינות, כמה שניות בודדות של בכי וכל הזמן בתזיזיות, היא מגוללת 471 ימים בשבי. אי אפשר להסיר ממנה את המבט.
העיתונאים של "עובדה" יודעים לספר סיפורים בכך שהם מתחילים מההתחלה (החטיפה) עד הסוף (השחרור) ועוברים בדרך בכל הנקודות החשובות. אך מוסקו הצליח להצטיין דווקא בבניית דמות (בואו, זאת אמילי דמארי, הוא לא היה צריך להתאמץ יותר מדי). הוא לא הביא את סיפור השבי למסך, הוא הביא את סיפורה של אמילי. והיא אחת כזאת שמתאהבים מיד בה ובקסם שלה. אז תלכו לצפות. לא בשבילה, לא בשביל החטופים, בשבילכם.
אמילי דמארי, צילום: Yonatan Sindel,Flash90
הנקמה בוערת
בתקופה האחרונה עלו קולות ביקורת על היחס - או היעדר היחס - של התקשורת הישראלית למצב של תושבי עזה. הקולות האלו נשמעו בעיקר בתקשורת הבינלאומית אך לא רק, גם כאן במדינה יש מי שמבקש לראות יותר תמונות של ילדים עזתים רעבים ולהכיר את שמותיהם של אלו שנהרגו בפיצוצים של חיל האוויר הישראלי. על כך ניתן לדון בהרחבה (דעתי בתמצית: בתנאי שאל-ג'זירה ישדרו בריפיט את סרט הזוועות), אך מה לגבי הדעה הנגדית? הו, היא דווקא מקבלת מקום.
השבוע הקדישה דנה ורון מונולוג שלם בערוץ 14 לצופים מעזה. רגע, הם לא צופים רק בתרעלה 12? לא חשוב. ברשמיות וברוב חשיבות המאפיינת את ורון היא פנתה - מתחתיה כותרת בערבית כמובן - לתושבים המתלוננים בעזה. תמצית הנאום, למי שלא מעוניין לבזבז שתי דקות: הכל באשמתכם, אתם בחרתם בחמאס, ואלוהים ישלם לכם בענק. בקיצור, הלך עליכם, אתם גמורים, התעסקתם עם העם הלא נכון.
תראו. זה לא שאני בהכרח לא מסכימה עם דנה ורון. לא זולגות לי דמעות מסרטונים של עזתים תחת ההריסות, אותם עזתים שהם או חבריהם או בני דודים שלהם נכנסו לבארי על אופניים רק כדי לבזוז בגדים של ילדים שהרגע נרצחו. את החמלה שלי איבדתי לפני 608 ימים. אך מה המטרה של הנאום המביך והלא-אומר-כלום הזה? להוציא אותנו עוד יותר רע מול העולם? לעשות נה-נה-בננה בפרצוף של החמאס? (בואי, רק השבוע נפלו ארבעה לוחמים שלנו) או שוב ניסיון של ערוץ 14 למכור לצופיו את הניצחון-המוחלט-הלא-קיים? לא משנה מה הסיבה, דנה, זה פשוט לא עובד.
דנה ורון בקריאה לתושבי עזה: מי שמתעסק עם העם הנבחר - לא שורד ולא נשאר#המהדורה_המוקדמת@varon_dana pic.twitter.com/Vhrngq7L4b
— C14 (@C14_news) June 3, 2025
חזרה למשחק
חלפו שנתיים, מאז מאי 2023, מהפעם האחרונה שבה ערוץ הצליח לאיים באמת על קשת 12. זו הייתה תחילת העונה ה-13 של "האח הגדול" (סתיו קצין, יענקי גולדהבר) ורשת הייתה אז ראש בראש עם "רוקדים עם כוכבים" של קשת, ממש כמו עכשיו. חודש אחרי שהסתיימו שתי התכניות האלה פרצה המלחמה והכל השתנה. העונה ה-14 של האח נכשלה וקשת רכבה כל הדרך לפסגה. מהדורת החדשות הלכה והתחזקה והצליחה לשמור גם על הפריים טיים. וערוץ 14? הוא אמנם זינק באופן חסר תקדים, אך לא באמת הצליח להוות איום על הענקית.
חודש מאי 2025 סיפר שלא מעט השתנה כאן. העונה ה-15 של האח הגדול נפתחה בסערה, ולפתע קשת מוצאים את עצמם שוב במשחק. המקום הראשון כבר לא מובטח והשעה תשע בבוקר, שעת פרסום נתוני הרייטינג של ועדת המדרוג, חזרה להיות גורלית. מי ינצח הפעם, בדרך כלל על חודו של אחוז או פחות? הכל תלוי באהדת הקהל.
אם בשנת 2024, שנת המלחמה (כן, אנחנו עדיין בעיצומה של אחת כזאת, אבל הפריים טיים טוען אחרת) קרבות הרייטינג התנהלו בעיקר בין ערוץ 12 לערוץ 14 כשהכותרת הידועה היא הבחירה בין השמאל לימין, כעת חזרו הקרבות להתעסק בתוכן. הבחירה בין קשת לרשת אינה בחירה בין פרשנות של ינון מגל לזו של אמנון אברמוביץ', אלא החלטה הפשוטה: מה יהיה לי יותר כיף לראות? ולזה, אני מודה, באמת התגעגעתי.
"האח הגדול", החזירה את קשת למשחק צילום: Olivier Fitoussi,Flash90