צפיתי באבישי בן חיים ונזכרתי למה אני אוהבת את רוני קובן

הרבה נאמר על הריאיון של אבישי בן חיים אצל רוני קובן בכאן 11. עוד לפני שהריאיון שודר בפועל קטעים מתוכו פורסמו ברשתות החברתיות והסעירו את הרשת - שוב חלוקה שנויה במחלוקת לישראל הראשונה והשנייה, שוב תמיכה בציבור החרדי הלא מתגייס, שוב דעותיו המפלגות (שלא בכוונה, לדבריו). אך צפייה בפרק לא מאפשרת לכעוס באמת על אבישי בן חיים, שעיניו מספרות עד כמה הוא באמת לא מעוניין לפגוע באף אחד, אלא בעיקר גורמת להעריך את רוני קובן כמרואיין.

איזה מזל שרוני קובן ישב שם

לאורך הפרק המחשבה העיקרית שעברה לי בראש הייתה "איזה מזל שרוני קובן יושב שם". זה יכול היה להיות כל מראיין אחר שהיה גורם לריאיון הזה להיראות אחרת לגמרי, אך קובן הצליח לבטא את תחושותיהם של כל אותם "ישראל הראשונה" שצפו בפרק (ייתכן שגם אני עצמי נכללת שם, אך גם לאחר 38 דקות של צפייה בנושא לא הצלחתי להחליט לאיזו קופסה להכניס את עצמי) והרגישו מואשמים בכל עוולות העולם הזה.

עם כמה שאני מאמינה (בלב שלם) לכוונותיו הטהורות של בן חיים, אני מתקשה לא רק להתחבר לתאוריה שלו אלא גם להבין אותה. המשחק ששיחק בחוסר חשק עם קובן, בו בחר להכניס כמעט את כולם לתיבה של ישראל השנייה (וזו של ישראל הראשונה נותרה ריקה) הצביע על תאוריה המפלגת בעיקר לפי מידת התנשאות ולא על פי עדה או מצב סוציו-אקונומי. עמית סגל האשכנזי והאליטיסט יכול היה להיכנס בקלות לישראל הראשונה, אך הוא משדר עממיות. כך גם ינון מגל, נתניהו ובניו, שהחריבו לבן חיים את התאוריה שבנה המתבססת על מעמדות חברתיים-כלכליים, ומצאו את עצמם בתיבה של נינט טייב הפריפריאלית.

אבישי בן חיים לא מתכוון לפגוע, אבל פוגע

מראיין אחר יכול היה לזעום על בן חיים, שיושב על כסאו ומאשים מחצית מהציבור בכך שחרדים לא לומדים לימודי ליבה (אותו ציבור שקורא לכך), בקידום הקונספציה שהביאה לשבעה באוקטובר ובבניית המותג בן גביר. וקובן אכן הביע זעזוע ואפילו תסכול מאותן אמירות של בן חיים, תסכול שחשתי בעצמי כצופה, אך ידע לעשות זאת באנושיות. האמירה שלו לבן חיים "אתה יודע מה הדבר הכי נחמד בך? אתה מתחמק בכזאת חינניות" הייתה מדויקת ונכונה, והציגה את המורכבות בנוגע למרואיין השנוי במחלוקת הזה.

בן חיים לא מתכוון לפגוע, הוא לא סתם אומר את זה. הוא רוצה להביא את ישראל למקום טוב יותר, מבחינתו הוא מצביע על תופעה פסולה עם רעיון להוביל שינוי, מבחינתו הוא מבשר את אותה "בשורה מתוקה" בשבילה הגיע. אנחנו, הצופים, כבר יודעים לומר שהכל יוצא עקום: בפועל התאוריה בעיקר מאשימה צד אחד ומאדירה את האחר, על חלק לא קטן מהשאלות בחר המרואיין לא להשיב, נתניהו לא אשם בשום דבר כולל המחדל הגדול בתולדות מדינת ישראל והחרדים לא חייבים להתגייס. גם כעת, אחרי שנה וחודשיים של מלחמה, אלו לא המילים שהציבור מעוניין וצריך לשמוע - ולא יעזרו כל הכוונות הטובות.

וישנו קובן. שיושב שם, ושומע, ומתעקש לקבל את התשובות לשאלות הקשות שלו. שרוצה לקבל את אותן הכותרות שבן חיים כל כך מנסה להתחמק מהן, אך מצליח גם לראות את האנושיות שבמרואיין שלו. שמשמיע את קולו של ציבור לא קטן שמואשם בהאשמות קשות, שמתרעם על כך, אבל שומע גם את קולו של ציבור שמתקשה לכעוס על מי שרוצה לעשות רק טוב. היה עדיף שבן חיים היה ממשיך לשמור על שתיקתו ולא מתראיין, כפי שעשה בחוכמתו מאז שבעה באוקטובר. אך אם כבר הגיע לאולפן - מזל שמי שישב מולו היה דווקא אותו רוני קובן.