נדב רוזיאביץ' כותב המחזה "שני קווים", הוא תוצר רגיל של הציונות הדתית: בוגר החינוך הממלכתי דתי, בוגר ישיבת "מעלה גלבוע", נשוי לדתיה. לכן, כשאחרי שלוש שנות נישואין שאל את אשתו מתי יתקדמו לשלב הבא ויביאו ילד, הזדעזע עולמו כשהבין שאשתו לא מעוניינת להביא ילדים לעולם. במקום להתנגד ולהתעמת החליט נדב לנסות ולהבין את התפיסה של אשתו: "הבנתי שזו שאלה שמעולם לא הקדשתי לה מחשבה. מתוך ההתמודדות הזו, דברים שכתבתי לאורך הדרך לעצמי מצאו את דרכם להצגה".
ההצגה מספרת על חני, אשה דתיה ונשואה בת 35, שיושבת על האסלה וממתינה לתוצאת בדיקת ההיריון שעשתה. לה ולאלקי אין ילדים, למרות רצונו העז ותפילותיו הרבות, זה פשוט לא קורה. חני לא מופתעת, כשאלקי לא רואה היא לוקחת גלולות, היא לא רוצה ילדים.
חני צריכה להתמודד עם בעלה שחושב ש"ילדים הם טעם החיים", חברותיה שבהריון השלישי, ואפילו עם התלמידות החטטניות שלה.
בקומוניקט של ההצגה כתוב: "במדינה בה ילודה היא מקודשת, בה הרחם הוא רכוש לאומי, נשים כמו חני נתפסות כסטייה, כעיוות חברתי שצריך לתקן או להסתיר". תפיסה של "אני לא רוצה ילדים" בטח לא מתקבלת יפה בחברה הישראלית ובפרט הדתית?
"ההקשר של המגזר שאנחנו חיים בו מאוד מורכב. זה גם לא שולי בהצגה, מול ההקשר החברתי ומול ההלכה ברור שזו סיטואציה מורכבת. בסופו של דבר ההחלטה להביא ילדים היא ההחלטה היחידה בחיים שלנו שהיא לחלוטין בלתי הפיכה, ידענו שעם כל הכבוד לחברה שסובבת אותנו אנחנו רוצים להחליט על החיים שלנו בעצמנו. בסופו של דבר, כל אחד במגזר הדתי, אם הוא מקפיד יותר ופחות, עושה מיני החלטות לעצמו בכל מיני הקשרים. דווקא בנושא הזה שהוא הכי משמעותי והכי פתאלי אנשים לא חושבים פעמיים ואומרים "כי ככה צריך", "כי זה כתוב בתורה" וכו'. אשתי ואני בחרנו בנושא הזה לעשות את העצירה שלנו ואת השיקולים שלנו".
נדב, בוגר בית הספר לקולנוע סם שפיגל, נתקל ב"קול קורא" של פסטיבל תאטרונטו להצגות יחיד, והרגיש שהפורמט הזה מתאים למה שכתב, או במילים שלו "מעולם לא כתבתי לתאטרון אבל כשראיתי את ה"קול קורא" משהו הקליק לי ואמרתי - וואלה זה זה".
נדב פנה לתאטרונטו, ולאחר כמה שבועות הזמינו אותו לשלב השני בו צריך להעלות 7 דק' מההצגה. היו לו שבועיים לגייס את שירה נתן השחקנית ואת גלית צברי הבמאית, שתיהן בוגרות ניסן נתיב: "המחזה מאוד דיבר אליהןו דווקא מכיוון אחר - שתיהן לא נשואות ורוצות ילדים וזה סקרן אותן להתעסק עם דמות כזו שלא רוצה ילדים". בשלב זה החל תהליך מאוד אינטנסיבי של חזרות וההצגה התקבלה לתאטרונטו.. אחרי תהליך של כמה חודשים של חזרות אינטנסיביות שבמהלכן המחזה משוכתב כל הזמן ומשתנה כל יום, הבכורה התקיימה בפסח שעבר.
מתוך ההצגה "שני קווים" באדיבות המרואיין
החשיפה לא הפריעה לכם? מול החברה, מול המגזר?
שנינו מאוד עומדים מאחורי הדברים. ההצגה גורמת לעצור ולחשוב, ולכן החשיפה לא היתה קשה. לא אגיד שאנחנו נושאים דגל אבל כן הרגשנו שאנחנו מעלים נקודה לא מדוברת לשיח. לדעתי זו דעה שצריכה להיות לגיטימית. אם אנשים שלא בטוחים שהם רוצים להביא ילדים וחוששים מהחברה או מהמשפחה, יראו את ההצגה ויגידו "זה בסדר גם להחליט שלא" אז אני את שלי עשיתי".
אגלה לקוראים את הסוף - בחרתם להביא ילד לעולם. איך נפלה ההחלטה?
תהליך הכתיבה של ההצגה אפשר להתמודד עם הדברים ולא להדחיק אותם. עברנו איזה תהליך וזה לא קרה ביום אחד אלא בחודשים ארוכים. בסופו של דבר אני רוצה להאמין שההחלטה הזו התקבלה ממקום מאוד מודע ובוחר והיום אנחנו מאוד שמחים איתה".
איך הגיבו ההורים?
"ההורים שלי מאוד אהבו את ההצגה. כשהם ראו אותה היינו כבר בהריון אז הם היו רגועים… עם זאת תוך כדי הכתיבה הם אמרו "אבל ילדים זה דבר נפלא, תפסיק עם זה" ולא הפרידו בין המחזה לחיים".
באילו תגובות נתקלת מתוך המגזר הדתי?
"יש הרבה השקות בהצגה לנושא הדתי, זה מאוד מדובר בה. מורה במכללת אמונה רצתה להביא את הסטודנטיות שלה להצגה ושאלה אם יהיה אפשר לעדן מעט ולא היתה לי בעיה עם זה. ההצגה לא קלה לעיכול. חברים דתיים של ההורים אמרו שהם נורא נהנו אבל שלא יוכלו להמליץ על ההצגה בגלל הנושא שלה. אני חושב שכל אמנות טובה מאתגרת אותך. התגובות של האנשים הראו לנו כמה הנושא נפיץ. כשסיפרנו לאנשים על ההתלבטויות שלנו התגובות היו כל כך קיצוניות שהרגשנו שנגענו בעצב חשוף".
ההצגות הקרובות יתקיימו ב-10 במאי בצוותא ת"א וב- 14 ביוני בתאטרון ירושלים. ניתן לעקוב אחר מועדים נוספים בעמוד הפייסבוק של: 'שני קווים הצגת יחיד חדשה'
.