תשעת הימים – אבל או שמחה?

שלום וברכה!
שאלת שאלה מאוד יפה ועמוקה, ואני חושב שיש לה שתי תשובות שמשלימות זו את זו.
המפורסמת יותר נסמכת על לשון ההלכה "משנכנס אב [ממעטין] בשמחה". תמיד צריך להיות בשמחה, אבל בחודש אב ממעטים בה – לא לובשים בגדים חדשים, לא שומעים מוזיקה, וכו'.
התשובה הזו אינה מושלמת, כי כמו שכתבת - בחודש אב אנחנו לא רק ממעטים בשמחה, אלא יש בו גם מנהגי אבילות, שבעצם מתחילים ברמה מסויימת כבר בשלושת השבועות והולכים ומתגברים בר"ח אב, בשבוע שחל בו תשעה באב, ובתשעה באב עצמו.
כאן השאלה כבר יותר חזקה, כי אבל ושמחה הם דברים שנראים סותרים? אבל הוא לא "קצת שמחה", אלא הוא ההיפך ממנה!
השמחה העמוקה בלב נשארת תמיד. השמחה על כך שאנחנו בניו של הקב"ה, על כך שעם ישראל הולך ומתקדם, על כך שקיבלנו חיים עם כל מה שיש בהם – מלווה אותנו תמיד ונותנת משמעות אדירה לכל החיים.
האבל – הוא במישור אחר. הוא לא סותר את השמחה העמוקה, אלא מבטא את המציאות [בהווה], שיש בה חיסרון וכאב בהווה. הלכות אבילות על מת, למשל, מבטאות את הכאב שיש על הפרידה מהמת, ולמרות שאנחנו יודעים בתוך תוכינו שהמת 'בסך הכל' עבר לעולם טוב יותר, לנו באותו רגע חסר.
אמרו חכמים "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". האבילות על חורבן בית המקדש מבטאת את החיבור הגדול שלנו אליה, ואת העובדה שאנחנו ממשיכים להאמין בבניינה. לכן, דוקא האבילות על חורבן בית המקדש – שבשונה מאבילות על מת היא רק הולכת ומתעצמת – מבטאת את גודל התקווה ואת גודל הקישור שלנו לבית המקדש, ולכן מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה – מי שלא התאבל ולא הרגיש את החיסרון, גם לא ירגיש את גודל השמחה.
יש עוד מה להאריך, אבל לצערי הזמן אינו מאפשר לי
חיים טובים ושמחים
יעקב,
yaakov@makshivim.org.il