תפילה

שלום לך.

מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. התורה מצווה אותנו להיות שמחים, באורחות חיינו, במצוות שאנו מקיימים, בחלקנו בעולם הזה. כל דבר שאנו עושים, צריך להיות מתוך רצון להגיע לשלמות וסיפוק. יותר מזה: התורה קובעת שהעבודה שלא בשמחה גוררת אחריה דינים ומצבים רעים: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְדֹוָד בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל" (דברים כ"ח).

אולם, בד בבד עם הציווי, ישנה המציאות. המציאות לא תמיד מאירת פנים וקלה. אנשים רבים מצויים בבעיות פרנסה קשות, בחולאים קשים ל"ע, במצב נפשי ואישי לא טוב. גם דוד המלך בתהילים חש פעמים רבות תחושות קשות, וביטא אותן בתפילה: "פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ" (תהילים קיט), "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי" (שם כב), "יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה" (שם ו).

הציווי על האדם להיות שמח, אינו מבטל את קיומו של העצב, אלא מורה לאדם כי עליו להתגבר על התחושה הזו. אנשים רבים בוחרים להתגבר על העצב שבקרבם בעזרת התפילה או אמירת פרקי תהילים. בכך, הם שופכים את אשר על ליבם, והופכים את מקום האובדן והצער למקום של תפילה, לבקשת תיקון ממי שהוא היחיד היכול לתקן.

שני סוגי התפילה חשובים, גם השמחה וגם העצובה. ולעיתים אתה יכול לראות, שחלק מהתפלה שמחה וחלקה עצובה. בחלקה האדם מודה על שניתן לו, ובחלקה האחר מבקש מן הקב"ה לגאול את שחסר. החשיבות הגדולה היא לצאת מתוך התפילה בתחושה של עידוד ואמונה, ולא שח"ו התפילה תגביר את הצער והייאוש.

שנזכה להתפלל באמת,
נחום.