שאלה
שלום כבוד הרב,
בעבר עברתי תקופה קשה ולא וויתרתי יום 1 על תפילה כי הרגשתי שהתפילה מחזקת אותי ובאיזשהו מקום הרגשתי שאם לא אתפלל המצב יכול להחמיר...הייתי "תלויה" באיזשהו מקום בתפילה למרות שמצד שני הודיתי לה' על הטוב וגם על הלא טוב- למרות שזה היה מאוד קשה לעשות את זה... (פשוט עשיתי את זה כי אומרים שזה מעלה להודות על כל מה שיש-להודות על הרעה כשם שמודים על הטובה וניסיתי באמת להתכוון לזה).
לאחר תקופה המצב השתפר ואז התפללתי מתוך באמת נטו הודיה לה' והיו פעמים שבאתי מראש לתפילה בכיף ובשמחה! אבל היה שם איזשהו אלמנט קטן של "מרגישה חובה להודות כי יצאתי ממה שהיה לי ובכדי שלא יחזור לי הדבר הזה.. אז לומר תודה.."
לאחר מכן פשוט הייתי מתפללת כי הייתי מתפללת מתוך הרגל וגם מתוך מקום של להודות על הכל ולבקש בקשות (בלי חשש שיחזור משהו..)
אבל אז הגעתי למצב שלא כ"כ באלי להתפלל...כי הייתי מרגישה שהתפילה זה סוג של משהו ש"תקוע" לי במהלך היום (עם זאת הייתי מתפללת ומנסה להתכוון ובאמת להודות לקב"ה).
ואז ביום בהיר הפסקתי להתפלל (וזה כבר כמה חודשים ככה), ועכשיו אני אומרת לעצמי.. מה הקטע? כי הכל טוב לך אז את לא רוצה להתפלל? את מרשה לעצמך להזניח? אבל הגעתי למסקנה שזה ממש לא בגלל זה... זה פשוט כי נמאס לי להרגיש שאני עושה את זה ממקום של סיבה מסוימת או מתוך מקום של חובה מסוימת.
אני באמת רוצה להתפלל ושזה יבוא לי פשוט בכיף! מתוך רצון !
ובלי תחושה של חובה להתפלל! ולדעתי זאת הדרך הכי נכונה...
אשמח לעזרתך ותשובתך, תודה רבה מראש.
תשובה
חז"ל הכריעו ש"גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה", אף שיש הגיון גם לצד השני כפי שתיארת לעשות בכף.
הסיבה היא פשוטה-ברגע שאתה עושה בכף אתה לא עושה לשם שמיים, ברגע שיש לך חובה ברור שלא תמיד זה יהיה בכף אך בזה ניכר שאתה מקבל על מלכות שמיים.
נעבור לתחום אחר ותראי כמה שהדברים מגוחכים. האם יעלה על הדעת שהורים יגידו אני אטפל בתינוק שלי רק כשבא לי וכף לי? אין דבר כזה ילדת ילד אתה מחוייב לדאוג לו ולשמור עליו.
החיים כאן בעולם הם לא בשביל לעשות מה שבא לי אלא לעשות את מה שנועדתי לו ע"י הבורא. העולם הזה מוגדר כעולם של עבודה ולא כעולם של שכר. השכר "הכף" יגיע בעולם הבא.,