תפילה במילים שלי, משמעות התפילה ועוד

שואלת יקרה ומקסימה,
שלום!

נוגע ללב הרצון שלך להתפלל בלי מחיצות, והכנות שבה את רוצה להתהלך מול ה´. זה מרשים מאוד ובכלל לא מובן מעליו, והקושי שלך מול עצם התפילה ומול הנוסח שלה בהחלט מובנים.
שאלת שאלות מרתקות ומעולות, ואולי תשמחי לדעת שהשאלות שלך עמדו במוקד ויכוח בין חכמים שונים כבר בדור שלאחר החורבן.
בגלל שהתמקדת בכמה נושאים אז גם נחלק את התשובה לפי נושאים: מהות התפילה הכתובה, הגופים השונים בהם אנו מזכירים את ה´ ומקומה של תפילת שמונה-עשרה בתפילה, וה"תנועות" שעושים תוך כדי.

[בין ´קבע´ ל´תחנונים´: הקיבעון והזרימה בתפילה]
במשנה במסכת ברכות (ד, ג) אומר רבי אליעזר, "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" – בעצם את מה שאת אומרת: מי שיש לו תפילה קבועה, מקובעת, לא באמת מתפלל; לא באמת עומד מול הקב"ה ואומר את אשר על לבו. האמירה הזאת של רבי אליעזר ושלך בעצם מעלה לדיון את המתח שבין ה"קבע" מצד אחד, ובין ה"תחנונים" מצד שני. מאיפה המתח הזה נובע?
בטח למדת פעם שלתפילה יש כמה מקורות: בין השאר, היא נתקנה כנגד תפילתם של אבות וכנגד הקרבנות. זה נשמע פשוט, אבל בעצם פה טמון ההבדל: האבות התפללו, כל אחד בדרכו, בספונטניות, כמו שאת מבקשת. שפכו את הלב וממש שחו עם הקב"ה ("ויצא יצחק לשוח בשדה...").
ואילו מנגד – "תפילות כנגד תמידין תיקנום" (ברכות כו עב) – התפילה נתקנה כנגד קרבן התמיד, שבנ"י הקריבו בוקר וצהריים, בוקר וצהריים, כל יום מחדש... ו"קבע" במובן הזה הוא לא רק קבע של זמן אלא קבע של מילים – מילים שלא את אומרת אלא שקבעו לך מראש.
ובין שני הקטבים האלה, חז"ל בכל זאת הכריעו וקבעו את התפילה כ"קבע", גם אם זה עלול לבוא על חשבון התחנונים – וזה לפעמים מתסכל מאוד עבורנו. אבל אם נסתכל קצת מעבר לתסכול, נוכל למוא לעניין כמה סיבות עם עומק ומשמעות.
ראשית, לפעמים "תחנונים" בלי "קבע" – רגש בלי מחוייבות – משעבדת את התפילה דווקא למתפלל ולא לקב"ה. אם אני מתפללת רק כשבא לי, כשזורם לי, כשמשהו בלב שלי זז... אז איפה הקב"ה בסיפור? הרי אנחנו לא עובדים את ה´ רק כשהכל נוח וזורם ויפה. עובדים אותו כל יום, כל שעה, ובמקביל עובדים גם על עצמינו שזה כל פעם יבוא לנו יותר בטבעיות ויותר בשמחה. כשאדם עסוק במה ש[הוא] מרגיש ו[הוא] רוצה, הוא מהר מאוד עלול לשכוח את הקב"ה, ולהפוך אותו לחלק מהחוויה הרוחנית שלו עצמו. חז"ל מלמדים אותנו עיקרון חשוב: לא צריך להתרגש ולהתפעם כל פעם שמדברים עם הקב"ה, כי דרישה כזאת היא באמת מעל לכוחו של האדם. אבל יהודי עובד ה´ חייב לדעת לעשות לעצמו "קבע", לדעת להתייצב בענווה מול הקב"ה בכל מציאות ולומר את המילה הפשוטה הזאת – הנני. ובגלל שאין ציפיה ממנו שתמיד יהיה לו מה להגיד – חז"ל קבעו את ה´טקסט´, והאדם נותר לעבוד על החיבור שלו למילים הקדושות שלהם.
אגב, הדרישה לקביעות היא דרישה חוזרת בעולם היהודי: האדם נרדש לקבוע עיתים לתורה – כלומר, גם אם הוא לא לומד תורה כל היום (מה שבהחלט סביר שיקרה), עליו לקבוע לו עוגן של לימוד; אדם צריך לקבוע מזוזה – כלומר, להציב מזכרת קבועה, בכניסה לביתו, שמזכירה לו את הדברים החשובים באמת.
שנית, דווקא היום קל להבין שבמירוץ היומיומי שלנו קל מאוד לתת לדברים לא קבועים להחליק. כמה פעמים אמרת לעצמך שתתקשרי לחברה שלא דיברת איתה הרבה זמן\תסדרי את החדר\תפתחי תמונות וכו´...? כשאין לנו משהו קבוע, לא חשוב כמה הדבר הוא חשוב – הוא עלול מהר מאוד להיעלם בלי שנרגיש אפילו. זה קל להתפלל כשיש לנו משהו על הלב, כשאנחנו מרגישים רע או טוב, רוצים סליחה או תודה... אבל האם באמת נספיק לפנות, מיוזמתנו, חצי שעה שלימה (בלי פלאפון, בלי למהר, בלי לזוז...) ולדבר עם ה´? יכול להיות שיש אנשים שיוכלו, אבל ככלל – קשה מאוד לעשות זאת. חז"ל הבינו את הנטיה הטבעית שלנו לזרום עם שטף החיים, וקבעו לנו רגעים שבהם נעצור, אם נרצה או לא. זה אולי קשה ולא תמיד מתאים לקצב הפנימי שלנו, אבל בתמונה הכוללת, נראה לי שאנחנו מגיעים למקום הרבה יותר שלם ושמח כשאנחנו יודעים שאנחנו באמת עושים מאמץ כדי להתפלל ולפנות לקב"ה. זה בכלל לא קל לעמוד מולו כל יום מחדש ולהסיר את המחסומים שהצטברו על הלב, אבל זוהי עבודת מידות במובן הפשוט של המילה.
שלישית, לעם ישראל אחרי החורבן אין משהו קבוע שיאחד אותו: לא קרבן, לא עליה לרגל, לא יום כיפור – כלום. כל אחד במקום שלו, בקהילה שלו, בגלות שהוא נמצא בה – צריך למצוא את המסילות לה´. דבר כזה היה יכול לגרום לעבודת ה´ שלנו להתפורר ולהפוך לפרטית, כאשר כל אחד אומר מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. כשחכמים קבעו נוסח אחיד הם קבעו את הלוז, המרכז, של עבודת ה´ הכללית שלנו. אז נכון שאין לנו בית מקדש וקרבנות וכהן גדול ובית דין וסנהדרין... אבל תחשבי שהיינו בגלות אלפיים שנה (אלפיים שנה!) וחזרנו מכל קצוות תבל, כשכולנו בעצם שמרנו על אותו גרעין פנימי של עוצמה יהודית, על אותה פניה לה´, כאשר אותה תפילה עלתה ממרוקו ופולין, תימן וגרמניה, תוניס ורוסיה – בעצם, התפילה שמרה אותנו כעם אחד, עם דרך אחת. נכון שיש הבדלי נוסח והבדלי מנהגים וכו´, אבל אלו הבדלים מזעריים, כמעט בטלים, מול העובדה שהצלחנו לשמור על אחדות למרות הגלות הקשה.
רביעית, את מאוד צודקת לגבי הניסוח הקשה של התפילה והבקשות בה. לא תמיד מתחברים למילים, לא תמיד לניסוח... ראיתי פעם שנחמה לייבוביץ´ אמרה שצריך לקרוא את התנ"ך כמו שקוראים מכתב מאהוב – לנסות להבין כל מילה, מה הוא התכוון במשפט ההוא, מה הכוונות הנסתרות במשפט ההוא... ועל אותו משקל, חשוה שננסה להבין את התפילה. את התפילה תקנו אנשי כנסת הגדולה, שהיו בה גם נביאים. הם ניסו לתת ביטוי לא רק לתחושה שלהם באותם ימים, אלא לתת מעין "קריאת כיוון" לעם ישראל לאורך הדורות: על מה ראוי להתפלל, למה ראוי לשאוף. כשאת רואה את המילים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" או "השיבה שופטינו כבראשונה", זה אומר שזאת צריכה להיות השאיפה. אם חכמים לא היו מראים לנו אותה, ייתכן והיינו נאבדים בתוך שלל הצרות והקשיים שלנו, ושוכחים להרים מבט ולראות איפה החזון של כלל ישראל עומד, ולאן אנחנו צריכים לשאוף כעם. התפילה מזכירה לנו, ברגעים טובים ופחות טובים – אל תשכחו מה חשוב. אל תשכחו לאן אתם הולכים. אני חושבת שהיא גם מאפשרת לנו לפעמים לעזוב את כל הצרות שלנו ולהתחבר למשהו גדול באמת – ולפעמים, מתוך כך, גם לראות את הצרות שלנו באור אחר לגמרי.
וחמישית, ש"קבע" ו"תחנונים" בכלל לא צריכים לסתור זה את זה. יש את התפילה המסודרת, הממוסדת, אבל כפי שהפליא לתאר הרב קוק – "הנשמת היא תמיד מתפללת, היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל..." ולכן כמובן שיש הרבה מקום לך לתת ביטוי לנשמה שלך ולדבר עם ה´ כל הזמן, בכל רגע, גם מחוץ למסגרת הרגילה של תפילה וברכות. ויותר מזה – הרגעים האלה של קרבה לה´ גם יתנו משמעות עמוקה וחיה יותר לתפילה המסודרת והקבועה.
יש עוד הרבה להרחיב ולפרט בנושא הזה, אז נשאיר אותך בינתיים עם חומר למחשבה וכמובן שאת מוזמנת להמשיך לשאול, להעיר ולהבהיר.

[´אתה´ ו´אני´: גופים שונים]
צדקת מאוד באבחנה שלך לגבי החילוף בין גוף ראשון, שני ושלישי ביחס לקב"ה, ואכן כדאי לדייק בזה.
חז"ל בנו לנו את התפילה כך שהיא לא מורכבת רק משמונה-עשרה אלא מקטעים שונים שנועדו להכין אותו מבחינה נפשית ושכלית למפגש היותר נעלה עם הקב"ה. הזכרת את "פסוקי דזמרה", שמהווים מסה משמעותית של תפילת שחרית. הפסוקים שאנו אומרים הם לא בהכרח פניה לה´, אלא תפילה על ה´, או לפעמים שינון דברים שה´ בעצמו אמר. המטרה בחלקים הללו היא לעורר אותנו להזכר בגדולתו, בטובו, ולהזכיר לנו את הברית שכרת עמנו. כשאנו קוראים את שירת הים אין פה רק תפילה, אלא היזכרות בכך שהקב"ה קרע עבורנו את הים והציל אותנו מידי המצרים; כשאנחנו אומרים "אני ה´ אלוקיך..." זו לא תפילה מול ה´, אלא היזכרות בדברים שהקב"ה אמר לנו, והתכווננות לקראת המפגש הישיר יותר.
אגב, המקובלים אומרים שהמשמעות של "פסוקי דזמרה" אינה מלשון מזמור וזמירות, אלא מלשון זמירה – חיתוך ענפים – כי הפסוקים שאנו אומרים זומרים מעל הלב את כל הקליפות שמונעות מאתנו להתפלל בקדושה. אדם שאמר בכוונה "שמע ישראל" ואז עמד לפני הקב"ה, אינו דומה לאדם שבא וישר עמד.

[להשתחוות, לפסוע, לקפוץ...]
הזכרת את ה"תנועות" השונות שאנו עושים במהלך התפילה, והן נועדו להפוך את השיחה שלנו עם הקב"ה לכנה וחיה יותר. כשאדם ניגש למלך בשר ודם הוא משתחווה, או לפחות קד; כשנפגשים עם אדם חשוב – לוחצים לו יד בקידה קלה; וכנפגשים עם הקב"ה – לא נעשה כלום...? אז משתחווים (או ליתר דיוק ´שוחים´, בלשון הגמרא) בברכה הראשונה ובברכת ההודאה – כאות להכנעה שלנו מול הקב"ה ולהתבטלות שלנו מולו.
לגבי הפסיעות בסוף: אם היית בכותל בזמן האחרון, בטח שמת לב שהרבה אנשים הולכים אחורה כשהם נפרדים מהכותל – גם מתוך כבוד (לא להפנות את הגב ישר) וגם מתוך רצון לספוג עוד קצת קדושה מהמקום העוצמתי הזה. באופן דומה אנחנו נפרדים מהקב"ה: הולכים אחורה לאט, מתחילים ברגל שמאל כדי להדגיש כמה הפרידה קשה לנו (הרי ימין היא הרגל החזקה, ואנחנו לא רוצים להראות כאילו אנחנו בורחים), משתחווים שוב, ונפרדים – עד לפעם הבאה.

אז יקרה,
השאלות שלך חכמות, חזקות ומרגשות. אני מקווה שפתחנו יחד כמה נקודות למחשבה, ומזמינה אותך להמשיך לחפש ולחקור עד שתרגישי שהגעת לאמת שמתיישבת על לבך.

אני מרפת פה שני קישורים: אחד ביחס לתפילת קבע (נושק לדיון שלנו בהתחלה) ואחד עם מקורות להשתחוות במהלך התפילה.

http://www.otniel.org/show.asp?id=22149
https://www.kipa.co.il/ask/show/46562-השתחוות


כל טוב בינתיים,
ליאורה
leora.d.c@gmail.com