תיאטרון ויהדות.

תמר, שלום!

הגמרא במסכת מגילה דף ו. אומרת:
"... אלו תיאטראות וקרקסאות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהם תורה לרבים"
ונראה, שלא מדובר רק על מקום טכני ללמד תורה, אלא מדובר על ה"מדיה" הזו שעתידים להשתמש בה בלימוד תורה.
אמנם הדברים צריכים עיבוד גדול ועבודה רבה להגיע לתיקון כזה.

אחת הבעיות הקשות היא הבירור מה בעוצמות הגדולות של התיאטרון מקורו בעבודה זרה, והעוצמות הגדולות הן דוגמת המחולות והריקודים שהיו סביב העגל, ומה יכול לבוא גם ממקור של קדושה.

נדמה שאחת הנקודות שצריך להקפיד עליה, היא השליטה של האדם בכוחותיו הנפשיים והגופניים, שבשום פנים אין לותר עליה. צורת העבודה הדורשת איבוד שליטה גמור היא בודאי שלילית.

זו שגיאה לומר שהאומנות דוגלת בחוסר גבולות. האומנות מבטאת באופן הקרוב למלא את האדם ואת העולם. על כך אמר הרב קוק: "רק אנשי הקודש ראויים להיות שרי קודש". כי האומנות אמורה להביא לידי ביטוי את החלק העמוק ביותר של האדם ואין לנו ספק שחלק נשמתי זה הוא בקדושה. אדרבה, אנו רוצים להגיע לשיא הביטוי. איננו מפחדים מן החופש כשהוא ניתן לאנשים עמוקים באמת.
מאידך, החופש הוא אסון לאנשים רדודים הנותנים דרוד ליצרם הרע ולכוחות השחיתות שבנפשם.

הניסיון מורה שיש דרך 'לכבוש' גם את עולם התיאטרון ולגלות בו פנים כהלכה אלא שהדרך צריכה בירור גדול ונוקב וצריכים ללכת בה אנשים הראויים לה.