שאלה
בס"ד
כבוד הרב שלום.
אנו נשואים מזה כארבע שנים, בעלי לומד בהסדר שיעור ט', מ אוד הייתי רוצה שהוא ימשיך וילמד תורה כל חיינו, אך הוא מרגיש שהוא רוצה לצאת לעבוד כדי לפרנס את המשפחה בכבוד (שלושה ילדים). לי קשה עם החלטה זו, שהרי תפקידנו בעולם הוא לשבבת וללמוד תורה, מה גם שיש המון אברכים שחיים כך ומסתדרים עם פרנסה מועטה,
אני מאוד רוצה לדבוק בבעלי גם בהחלטות ששונות מדעתי, אך הפעם פשוט איני מסוגלת, מהי הדרך הנכונה כדי לחיות חיי תורה נכונים ואמיתיים?
תשובה
שלום ורוב ברכות,
אני מבין מאד את רצונך הכנה לחיים של תורה, אך אני חושב שיש שני צדדים שונים להתבונן בנושא. צד אחד הוא הצד האידיאלי והרצוי והצד השני הוא הצד שאינו אידיאלי אך הוא בא מכורח המציאות. הצד האידיאלי הוא אכן כדברי חז"ל מפורשות: "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון וכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון" (אבות ב' ב') ולא זו בלבד כי אם בלשון הרמב"ם בפירוש המשניות: "סופו שהוא מלסטם את הבריות"! וכן ידועים דברי חז"ל: "אם אין קמח אין תורה" (אבות ג' י"ז) והרחבת הדברים מובאת ברמב"ם (דעות ה'): "דרך בעלי דעה שיקבע לו מלאכה המפרנסת אותו תחילה ואחר-כך יקנה בית דירה ואחר-כך ישא אשה". וכן כתב (הלכות תלמוד תורה ג' י'): "כל המשיב על לבו שיעסוק בתורה ולא עשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את ה' וביזה את התורה, כיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו", ו"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומידת חסידים ראשונים היא ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא" (שם י"א).
"ואספת דגנך" הווה אומר - מעמד הפרנסה שיהיה לאדם מיסודות הדת הוא ובלי זה ספק רב היאך יעלה לימודו בידו. וכן מובא בגמרא (מסכת ברכות ל"ה): "תנו רבנן, "ואספת דגנך" - מה תלמוד לומר? (מה בא ללמדנו פסוק זה? וביארו) לפי שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". יכול (יהיה פירוש) הדברים ככתבן? תלמוד לומר (על כן באה תורה ואומרת) "ואספת דגנך" (כלומר בזה היא מורה) תנהוג בהם מנהג דרך ארץ. (כל אלו) דברי רבי ישמעאל (ואילו) רשב"י (חולק עליו ו) אומר: אפשר? (היתכן) קודם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה (שהרי המלאכה מרובה ואם כן) תורתו - אימתי נעשית? (מתי יספיק בכלל תלמוד תורה?) אלא (זוהי הדרך הנכונה) - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם" - ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן (וזהו ביאור הפסוק שהובא לעיל) שנאמר "ואספת דגנך" ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם (שצריכים הם בעוונותיהם לעבוד אחרים) שנאמר "ועבדת את אויבך".
מסכמת הגמרא - (עם מי אפוא הצדק בהבנת הדברים?) אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל (שעסקו בתורה ומלאכה גם יחד) ועלתה בידם (והתקיימו תורתם ומלאכתם, ואילו אחרים) עשו כרשב"י (שעסקו בתורה בלבד) ולא עלתה בידם (לא תורתם ולא פרנסתם). אמר להם רבא לרבנן: במטותא מנייכו (בבקשה מכם) ביומי ניסן וביומי תשרי (שהם ימים שבהם עיקר העבודה החקלאית) לא תיתו לבי מדרשא (אל תבואו לבית המדרש - כי אם עסקו בפרנסתכם), דלא תיטרדו במזונייכו כולי שתא (כדי שלא תצטרכו להיות טרודים בפרנסתכם כל השנה)".
עד כאן דברי הגמרא וזהו אם כן תיאור המצב האידיאלי: "טוב תלמוד תורה עם דרך ארץ".
אמנם מאז יצאנו לגלות הארוכה והמרה התרחקנו מרחק רב מן המצב האידיאלי ולאחר השואה הנוראה שניתכה על ראש עמנו על אחת כמה וכמה. עולם התורה המפואר שבנו גדולי ישראל קרס והתפורר לאבק דק, ביחד עם כל המבנה הקהילתי שנחרב. שבורים ורצוצים בגוף ובנפש נאספו אט אט השרידים המוכים וניסו לבנות את עולמם מחדש ובנין זה ודאי שהיה כרוך בריפוי ארוך של פצעי האימה והדם. הניצולים מן השואה הנוראה נאלצו להתמודד לאחר מכן עם שואה חדשה, יש אומרים גדולה מקודמתה. תקופת ההשכלה האירופאית זרעה זרעי כפירה בלבבות ועתה החלו לצמוח פרותיהם הבאושים, החילוניות ופריקת עול מלכות שמיים פשטו בעם כאש בקוצים.
גם בלב השרידים היראים לדבר ה' נגע המוות הזה. בנין המולדת החדשה ותנועות המרי וההתקוממות משכו את לב הכל. התורה הושלכה בקרן זוית, עוד מעט ותישכח חלילה מלב. לרומם את קרן התורה, להגדילה ולהאדירה, זו היתה מטרתם העיקרית של גדולי הדור בתקופה קשה זו. בעמל מפרך ובמסירות אין קץ שבו ובנו ישיבות קדושות שאספו אל תוכם את קומץ מבקשי ה' ועל דיגלם חרתו לאמר: "אין לנו שיור רק התורה הזאת"!
כי אמנם "אם אין קמח אין תורה" אך גם את הצד השני טרחו חז"ל להדגיש ולרבים אין הוא מובן כל צרכו: "אם אין תורה אין קמח"! וביאר הברטנורא שם: "מה תועיל לו הקמח שבידו הואיל ואין בו תורה. נוח לו שלא היה לו קמח והיה מת ברעב"!!!
הרי שבנין מולדת ושיקום הכלכלה, "להסתדר בחיים" ושלא יחסר כל - אם אין תורה "נוח לו שהיה מת ברעב"!
כמעט אפשר לומר שנבואה יש כאן, הבאה לומר, שמוטב ליפול קרבן לרעב מלהיות חסר תורה בארץ אשר "לא תחסר כל בה"...
צורך השעה היה לדבר רק על מעלת התורה, ולאסוף אל תוך הישיבות כל מי שבשם ישראל יכונה. על פרנסה לא היה צריך לדבר יותר מדי - דיברו על זה ועסקו בזה ממילא.
היום, שנים אחרי כן, זכתה התורה ושוב עלתה קרנה, בתי המדרש מלאים מפה אל פה וגם רבים מן הרחוקים מאורה זוכים ויושבים על ספסליה.
והנה כאן שבה וצצה לה בעיה חדשה-ישנה. "אם אין קמח אין תורה". נכון, לא כל אחד מתאים לחבוש את ספסלי בית המדרש כל ימיו* נכון, מן הראוי שאדם יפרנס בכבוד את בני ביתו ואז יהיה קיום גם לתורתו* נכון, כדי להתפרנס צריך גם מקצוע ועיסוק ראוי, ולפעמים מורי הדרך שלנו אינם מתווים כיוון ברור בבעיה זו ומכאן נולדות טרוניות (מוצדקות) כשלך.
אבל מכאן ועד להטיח בפני מורינו האשמות של חינוך שגוי בשורשו - המרחק רב מאד.
התורה ולימודה היתה ותהיה תמיד עיקר ענינו ולבו של עם ישראל בכלל, ושל כל יהודי בפרט.
פרנסה היתה ותהיה כורח המציאות בלבד ולא ענין עיקרי בחיים, וכלשון חז"ל: "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי". וחשוב שלא לשכוח מה עיקר ומה טפל.
חשוב גם להדגיש, כי אין חובה שבעלך יהיה "גדול בתורה", לא זהו המבחן לערכו כיהודי. אבל לעסוק בתורה כפי יכולתו וכפי כישוריו בודאי נדרש ממנו ממש כמו כל יהודי ויהודי. אין "עבירה לעבוד" אבל גם אין זו מצווה או אידיאל כי אם כורח המציאות. ואם כן, גם מי שיוצא לפרנס את בני ביתו וזכות היא לו, חובה קדושה מוטלת עליו לקבוע עיתים לתורה ולעשות תורתו קבע לפחות מבחינת הרצון והלב, אם לא מבחינת השקעת מירב הזמן.
ארז
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם