שאלה
שלום רב!
לעניות ידיעתי, שמירת הנגיעה, בסיסיה הוא באיסור ה'קרבה' לנידה.
משמעות הדבר, סבורני, היא שאיסור הנגיעה חל הלכתית אך ורק על הצד של הנוגע בנידה, ולא על הצד הנשי.
דבר שני, וזה נראה לי בעל חשיבות רבה יותר, לפי היגיון זה, ולפי מיטב ידיעתי, איסור הנגיעה אמור לפסוק כלא היה, במידה והטמאה בטומאת נידה מטהרת מטומאתה. כלומר, במידה והיא טובלת במקווה, במעיין, וכו', היא אינה טומאת נידה יותר (מקסימום, אפשר שהיא תלך גם לפי כל הסירבול, לדעתי, ההלכתי של ההתטהרות הזו, שכולל זמנים רבים יותר, ואיני בקיא בנושא), ומכאן שאיסור הנגיעה פג כלא היה. האין זה כך?
תודה מראש על ההתייחסות (אם זו תבוא, כמובן)
תשובה
שלום רב:
איסור נגיעה איננו רק מאיסור קרבה לנידה אלא גם משום הרחקה מאיסור של "לא תהיה קדשה מבנות ישראל"
עיין רמב"ם בהלכות אישות פרק א' הלכה ד' וכן בשולחן ערוך חלק אבן העזר פרק כ"ו סעיף א' ובפירוש הרמ"א עליו.
מיכאל ברום