שליחות ואמונה

שלום לך שואלת יקרה!
טוב שהדברים הללו מעניינים אותך וקרובים אל ליבך!
את אומרת שנשלחנו לכאן כדי לתקן, ואולי עדיף לנו לומר שכדי לשכלל או לשפר. באת לכאן כדי להביא משהו שטרם היה, וכעת ישנו, ומצווה עליך לפעול בעולם ולהרבות בו טוב.
את שואלת – והרי אם הוא שלח אל תוכי את הטוב הזה, ושלח אותי למקום הזה, למה אני צריכה להודות לו?
אולי נחריף מעט את השאלה – הקב"ה טמן בתוכנו כישרונות ורצונות, ואנחנו מוציאים אותם מן הכוח אל הפועל. אנחנו מתאמצים ומשקיעים כדי שהעולם שברא הקב"ה יהיה מקום טוב. אם כן, למה שהוא לא יודה לנו? והרי אנחנו עובדים מאוד קשה! אולי השולח צריך להודות לשליח...

[העולם שלנו]
את אומרת כי זה העולם של הקב"ה, ואת צודקת. אבל כדאי שנשים לב לכך שהוא רצה שהעולם הזה יהיה שלנו; הוא העניק לנו את האחריות עליו, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קטו, טז). הקב"ה הניח אותנו בעולם הזה, והוא העולם שלנו. כאן המעשים שלנו משפיעים מאוד על מה שקורה ויקרה.
בדומה לכך, נתינת התורה לבני ישראל הפקידה אותה ביד בני האדם. המדרשים מתארים את הקב"ה ככפוף להחלטת בני ישראל, וממשילים אותו למלך שמלך אחר התחתן עם ביתו האהובה, וכדי שהוא יוכל להיות איתה הוא מבקש מבעלה לבנות לו חדר בביתו (שמות רבה לג, א). הנמשל הוא המשכן, אותו בונים בני אדם, ובו שוכן הקב"ה. הקב"ה כביכול בחר למסור את עצמו לידי בני ישראל.
עלינו להבין כי אנחנו משפרים את העולם [שלנו]. נכון, זה הוא רצון ה´, הוא יכול היה לקבוע מה נעשה, ולצוות עלינו בצורה שלא נוכל להתנגד לה ולחטוא; אבל הוא בחר שלא. אנחנו כאן, ואנחנו דואגים לעולם שלנו. החובה שלנו מזכירה את הציווי שצווה האדם הראשון - וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (בראשית ב, טו).

[החופש לחטוא ולהיטיב]
יש לנו חופש – לעשות טוב או רע, לקיים מצוות וערכים טובים, או לחטוא לטוב ולאמת. מה קורה למי שחוטא לאמת? הוא עושה משהו שקרי, כך גם מי שעושה רע – עושה רע. "רגע", תגידי "הוא חוזר על המילים שלו!", ואת צודקת ואני צודק; בכל זאת אנסה להסביר. כשאנחנו עושים מעשה, עוזרים למישהו למשל, אפשר לראות אותו כעוד מעשה טוב שמצטרף לחשבון המצוות שאנחנו אוגרים ומלקטים בעולם הזה; אבל אפשר לראות אותו כמעשה של חסד ועזרה לאותו אדם. ההסתכלות הראשונה תשמח אותנו, כי עכשיו הוספנו עוד מעשה טוב לאוסף, וההסתכלות השנייה תעורר בנו חיבה וחמלה לאותו אדם או חבר שלו עזרנו; הוא יחזק את הקשר שיש לנו אל הרגשות הללו ואל אותו אדם. אמנם הגישה הראשונה לא רעה, אבל אני חושב שהיתרון והטוב של הגישה השנייה בולט ואפשר להרגיש אותו. כך למשל מסביר הרב קוק את האמירה "שכר מצווה – מצווה" (מסכת אבות ד, ב) – שכר המצווה הוא עצם העשייה של מעשה המביא טוב לעולם. "המצוה בעצמה היא הרבה יותר גדולה וחשובה מכל מיני שכר שאפשר לצייר, על כן השכר המעולה ביותר, ורם ונעלה מכל, הוא המצוה בעצמה. שכר מצוה ומצוה". אמנם יש עוד תועלת והשפעה למצווה, אבל הדבר הכי טוב בכך שאנחנו עושים מעשה טוב, הוא זה שיצרנו טוב בעולם!

[שילוב הדברים]
כעת נחבר את הדברים, נגלה למה עלינו להודות לו, ואיך השכר והעונש מתקשרים לכל העניין. הבנו כי אנחנו נמצאים בעולם הזה, שהקב"ה הפקיד אותנו עליו והפך גם אותנו לאחראים על מה שקורה בו. אנחנו צריכים להודות לו על האמון שהוא נתן ונותן בנו בכל רגע ושנייה. הקב"ה בחר בנו כאחראים לעולם שהוא ברא, ועל המתנה הזאת אנחנו צריכים להודות לו. כמובן שהוא לא נתן לנו את המתנה והלך לדרכו, ויש השגחה בעולם, אבל אם בני האדם לא ירצו לשמוע לקול ה´ – הם לא ישמעו; כך ברא אותנו הקב"ה. אני חושב שההודיה היא התגובה המתבקשת והמתאימה למציאות הזאת, והיא הדבר שמוסרי ונכון לעשות. מסיבה זו, אם איננו מודים על הטוב והאחריות שהופקד בידנו, אנחנו עושים מעשה לא תקין מוסרית, וכפי שהסברנו, זהו העונש שלנו – שאנחנו לא מוסריים.
בעולם הזה אנחנו דואגים לעולם ולעצמנו, ולכן אנחנו קודם כל שלוחים של עצמנו; כך רצה הקב"ה, ולכן אין סיבה שהוא יודה לנו. הקב"ה ויתר על השליטה הגלויה בעולם, והוא אפשר לבני האדם בחירה חופשית והשפעה על המציאות. משום כך עלינו להודות לו.

אפשר לגשת אל השאלה החשובה הזאת בעוד דרכים, ויש גישות שונות מזו שהוצגה. מספיקה לנו תשובה אחת שתצליח ליישב את ליבנו, אך אם היא לא השיגה את מטרתה, אל תהססי להוסיף ולשאול!

חננאל

Hananel8@gmail.com