שאלה
שלום רב!
כבר כמה זמן אני מנסה לעבוד על מידת השימחה שבי ובאמת הרגשתי התקדמות! ניסיתי לחייך גם כשלא התחשק וכו...
בכמה ימים האחרונים לא יכולתי. לא יכולתי להכריח את עצמי לחייך יותר. פשוט נמאס לי להיות צבועה, כלפי עצמי ואחרים. אני יודעת שמדי פעם צריך להיות עצובים ולשחרר הכל ולא לחנוק את עצמך ועשיתי את זה,
אבל כמו שאמרתי בימים האחרונים הייתי בדיכאון בגלל דברים שקרו לי וכל פעם שהחלטתי לשמוח אחרי מעט זמן שוב נהייתי עצובה...
לפני כמה חודשים שאלתי רב בקשר לצביעות והוא אמר ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" וכו..
בקיצור(או שלא כ"כ) אני לא יודעת מה לעשות ואיך להכריח את עצמי לשמוח (במיוחד בשבת...)
תודה רבה! תמיד בשמחה...(כמעט) חן
תשובה
ב"ה ב' אדר ב' תשס"ג
שלום רב!
השמחה היא ככל שאר המידות, מידה שצריך ללמוד אותה, מהי שמחה, כיצד היא משתלבת עם המידות האחרות כמו יראת שמים, על מה צריך לשמוח, ועוד. יש מקורות רבים לנושא זה, מה שאני זוכר כעת, זה שני פרקים במאמר שלישי של ספר העיקרים לרבי יוסף אלבו, דרשה של רבי עובדיה ספורנו בכתביו, בכתבי רבי צדוק הכהן מלובלין, ניתן לעיין במפתחות לכתביו, בספר "עקבי הצאן" של הרב קוק יש מאמר "העונג והשמחה" ובודאי שיש מקורות רבים נוספים.
החיוך הוא פועל יוצא של השמחה, ולעיתים גם כשהוא לא מופיע זה לא אסון, אני מכיר אנשים רבים שמחים אבל הם אינם מחייכים. אינך צריכה להכריח את עצמך לחייך. אחרי שתבררי היטב את מהות השמחה, ותקני מידה זו, יתכן שהחיוך יבא מאליו. אינני חושב שזו "צביעות" לחייך במצבך כעת, אבל אין צורך בכך, כדאי להשקיע בלימוד מידת השמחה.
בהצלחה
בניהו ברונר
צפת
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם