שיגרה ריקנית - מה עושים?

בס"ד

שלום לך!

הבעיה שאת מעלה מאוד מובנת ומאוד מוכרת. ההתמודדות עם השגרה, ה"רוטינה" הזאת, יכולה להיות מאוד מעיקה. בייחוד כשאת בשירות לאומי, ויתכן שהיתה קיימת ציפיה לשנה משמעותית, חוויתית, להרגשת סיפוק ואהבה למה שאת עושה.
והנה יום רודף יום, והעשיה המשמעותית לא תמיד נראית לעין.

בואי נדבר קצת על השגרה. מסתבר שהשגרה מניעה את רוב המציאות. הרי רוב הזמן אנו מתנהלים באופן שגרתי, קמים בבוקר כל יום מחדש, כל יום מחדש מתפללים שחרית, כל יום מחדש אותה כוס קפה, אותו אוטובוס לעבודה, וכו´ וכו´. מסתבר שאפילו הקב"ה בעצמו מנהל את העולם באופן שגרתי – כל יום מחדש זורחת השמש, היום מאיר. השמש הולכת לה דרומה ועד למערב, שוקעת, מגיע הלילה והנה שוב היא זורחת. יום אחרי יום. ורק פעם בכמה זמן, אנו רואים ימים מיוחדים או ארועים חריגים. רק פעם בשבוע מגיעה שבת, פעם בכמה זמן מגיע חג. רק לפעמים יש איזה טיול שנתי, מסיבת סיום, מסיבת יום הולדת.

אז קודם כל, אם זו הדרך בה הקב"ה מנהל את העולם, כנראה שיש כאן משהו מאוד משמעותי וחיוני לנו כבני אדם. משהו נבנה בשגרה היומיומית הזאת, בחזרה המתמדת על אותם מעשים, בהתמדה, בהמשכיות, ברצף. משהו שאולי לא רואים אותו כל רגע, משהו שאולי נשים לב אליו רק בזמנים מיוחדים. קחי לדוגמא אמא שמנהלת את ביתה. הרי הרבה מאוד מהזמן היא אינה עסוקה בשיחות אישיות עם ילדיה, בטיולים ובמסיבות. הרבה מאוד מהזמן זה שגרה טכנית – להעיר בבוקר, להכין סנדוויץ´, ארוחות, כביסות, סדר. כל יום מחדש. והרי זה מה שבונה את הבית! אמנם היא עושה את אותם מעשים יום אחרי יום, ואמנם הם נראים לכאורה טכניים ושגרתיים, אך כל עוד יש להם מטרה מהותית ואמיתית, מטרה שאינה טכנית כי אם עליונה, וזה מה שמניע אותה לעשות את אותם מעשים, כל עוד יש את זה, השגרה הזאת בונה משהו גדול ואמיתי. לבנה אחרי לבנה. משהו, שאולי נשים לב אליו רק כשנחשוב לרגע על אמא, או כשיהיה לה יום הולדת או כשנתחתן, פתאום נראה איזה קשר נוצר ונבין שהוא תוצאה של שנים של התמדה יומיומית.

בנוסף, האדם לא בנוי לחיות בשיא כל הזמן. רגעי שיא טובים וחיוניים פעם בכמה זמן, אך האדם לא יכול לחיות בהם תמידית, המתח יהיה גדול מידי, הרגש ישחק והם כבר לא יהיו רגעי שיא. הנה מיד לאחר מעמד הר סיני מתרחש חטא העגל. רגעי שיא וחוויות רוחיניות אינם מבטיחים לנו יציבות. הם משאירים בנו רושם חזק וחשוב, אך ללא עבודה יומיומית עיקשת, הרושם הזה לא יחזיק מעמד.

כך גם בשירות לאומי. הרבה מהשנרה בנויה על עבודה יומיומית. כל בוקר קמים ועושים פחות או יותר את אותה עבודה.
קודם כל יש לראות בכך חשיבות. כי יש מטרה כללית לעניין. מטרה מהותית. כל בת שירות, במקום בו היא נמצאת, תורמת בדרכה. לכל מקום יש חשיבות משלו.ובאופן כללי, בנות שירות הם חלק כל כך חשוב בתרומה לעם ישראל. ההגעה היומיומית הזאת לעבודה, והנתינה בכל יום מחדש בונה משהו ללא ספק, שאת גם תראי אותו ודאי כשפתאום תהיה מסיבת סיום למשל ותסתכלי אחורה ותביני שבנית משהו.

עם כל זה, כדי שהשגרה לא תעיק, וכדי שלא ניפול בכח ההרגל ונדע לחדש ולהשתפר, אנו חייבים התחדשות. אף הקב"ה "מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית", ואמר הרבי מברסלב (או ר´ נחמן או ר´ נתן תלמידו) שצריך להתגבר ולהתחדש בכל יום מחדש ממש.
והנה את מתארת את העיצה שהיה הכי טבעי לתת לך ואכן הציעו לך – עשי משהו שיגרום לך לסיפוק! ואת אומרת – לא בא לי! וזה מובן. לא בא לך כי המוטיבציה שלך ירדה וירדה, ובמילים אחרות הרצון ירד וירד, עד שכאילו אין רצון לכלום.

את מחפשת את הרצון לעשות משהו שילהיב אותך, אבל אין רצון. אלא שהרצון תמיד קיים, הוא לא נעלם. אך זה כאילו אומרים לך – את לא רוצה? אבל תרצי! והרי במה זה עוזר אם את לא מרגישה את הרצון? אלא- איך מחזקים את הרצון? איך מעוררים אותו משנתו? אומר הרב קוק, השכל מחולל את הרצון,והרצון מחולל את היכולת. כלומר, כשלא חשים ברצון, לא מחפשים ברגש מה בא לי, אלא בשכל. מה אני יכולה לעשות עכשיו. מה אני צריכה לעשות עכשיו. איזה חידוש אני יכולה להכניס. איזה פרוייקט אני יכולה לעשות. ואפילו איזה שינוי קטן אעשה היום, משהו מיוחד שאוסיף בו. לא כי בא לי. כי אני חושבת שזה נכון. ואחרי המעשים נמשכים הלבבות. בזכות שתעשי כמה דברים גם בלי להרגיש, הרצון יבוא. וכככל שיש יותר רצון גם יש יותר יכולת, "אין דבר העומד בפני הרצון".

דבר נוסף, שייעץ לי מישהו בנושא, במקום לחפש את ההתחדשות במקומות אחרים, חפשי את ההתחדשות בך. מה את יכולה לחדש בעצמך. להוסיף איזה שינוי בחייך, התחדשות, משהו שעושה לך טוב ומשמח. וככל שאדם יותר שמח, ויש בו יותר חיים, ממילא הוא יותר פורח ויותר טוב לו במקומות שהוא נמצא בהם.

וזה גם מתקשר לנושא השני שהעלית – הרגשה של ריחוק מאוירה תורנית, שזו הרגשה שנמצאת אצל הרבה בנות שירות. פעם ראשונה שיוצאים מהאולפנא, אף אחד כבר לא מביא לנו איזה שיחה טובה לחג, או מלמד אותנו הלכות, או מקשט מסביבנו לכבוד החג. פתאום אנחנו לבד בכל העסק הזה. פתאום אנו לומדים שאנו בלבד אחראים על עבודת ה´ שלנו ולא המחנכת, ולא הרב. ולומדים שזו אכן עבודה.
וזו תחילת הדרך ללמוד, איך את בחייך תשמרי על עבודת ה´ שלך, שתהיה גם מלאה בהתמדה וגם מלאה בהתחדשות.

מצאי את הדרך שלך, אל תוותרי, ההתחלה קשה. אם זה ללכת לשיעור קבוע, אם זה לקרוא ספר, אם זה לשאול כאן שאלות. מה שטוב לך ומקדם אותך ומפתח אותך. אל תיבהלי, יצאת לחיים, ברוכה הבאה! עולם חדש ומקסים מחכה לך. קחי את כל מה שקיבלת מהאולפנא כצידה ובני בעזרתו את הדרך שלך בעבודת ה´. השתדלי מאוד לא לעשות זאת לבד, בייחוד לא בהתחלה. תמיד להיות קשורה לאיזושהי דמות תורנית, או מסגרת תורנית. אדם לא יכול לינוק תורה רק מעצמו. בייחוד לא בגיל כזה ובתחילת הדרך.

אני לא יודעת אם כיוונתי לשאלתך. כל מקרה לגופו, ואני מרגישה כי אולי יש מקום לדון איתך באופן אישי על השירות לאומי הספציפי שלך.
אם תרגישי כך, את מוזמנת לפנות אליי בשמחה.

ישר כח על הבירור והרבה בהצלחה!

שמרית.
Shimritb10@gmail.com