רחמנים ביישנים וגומלי חסדים מה טוב בביישנים?!

בס"ד

שלום לך ותודה על הפניה!

יש בכל אדם ג´ מוקדים: מח (מחשבות ודמיונות), לב/רגש (אשר בא לידי ביטוי בעיקר באמצעות הדיבור), כבד/דחפים (בא לידי ביטוי בעיקר בממדים המעשיים).

מאמר חז"ל שהבאת מצביע על הדרך בה מצפים מאתנו, בניו של אברהם אבינו להתייחס לזולתנו:
הבושה- כנגד המח.
הרחמים- כנגד הלב.
גמילות החסדים- כנגד המעשה.

באופן טבעי אנחנו עוסקים במדידת הזולת, האם הוא איום או תועלת, "שווה להיות חבר שלו?", "ממנו, אני צריך להזהר!" וכד´. יחסית מעט מחשבה אנחנו משקיעים בשאלה איך השני מרגיש, מה עובר עליו וכד´.

הגאווה, מנשאת את האדם מעל המציאות כדוגמת "ה´ מלך גאות לבש", היינו כאשר ה´ החליט למלוך על העולם, אף הוא נצרך ללבוש הגאווה (ואין באור פס´ זה נוגע ישירות לעניינינו). בכל אחד מאתנו יש קורטוב של גאוה, אולי קצת יותר מ 1/60 וממילא תחושה שהעולם נועד לסיפוק צרכי.
נכון, לרוב איננו סכלים עד כדי אמירה מפורשת בנושא, ידוע לנו כי אין אנו לבד בעולם, אבל כמשאלת לב, כן הם פני הדברים.

הבושה לעומת זאת, נותנת מקום לזולת.
אני מרגיש אותו כקיים בפני עצמו ואף כפלא אשר ברא ה´ המכיל בתוכו חכמה ודעת. ככזה, מי יומר שקיומנו עדיף על זולתנו? מכאן נוכל להיות קשובים לו, ואף לחשוב עליו לא רק ביחס ישיר לאינטרסים שלנו.

על גבי זה יש קרקע להתפתחות הרחמים, אשר בפנימיותם מסתתרת אהבה ואכפתיות אשר יכולים בהתגברותם להפוך את היוצרות: תחת אשר אני אחפש כיצד להעשיר את עולמי, אני מוזיל מהוני ומאוני בכדי לעזור לזולת.

זו דרכם של בני אברהם אוהבו של ה´.

קיצרתי במקום שבו ראוי להאריך, אך אקווה שהדברים מובנים דיים.

בהצלחה,

אליהו
eyfy156@gmail.com