שאלה
כבוד הרב,
אני נמצאת בבעיה קשה. מאוד.
אני בת 29, לאחרונה ב"ה התחתנתי אחרי תפילות רבות לקב"ה. בתוך כל החוסר הזה שהיה לי פניתי אליו הרבה בתפילה ותחינה והייתי, או נכון יותר הרגשתי, ממש קרובה אליו.
ה' זימן לי את האדם שלי וכיום אנחנו נשואים.
אני אוהבת את בעלי מאוד. הוא נותן לי המון ועושה אותי מאושרת. הבעייה היחידה היא, שהכרנו הוא היה חילוני לגמרי, גם בביתו. אני לא דתיה, אבל תמיד שמרנו מסורת בבית וגם כמו שאמרתי לפני שהכרתי אותו התפללתי הרבה והתקרבתי הרבה לקב"ה.
כך קרה שכשהכרנו, ב"ה גם הוא התחיל להאמין קצת. שומר כשרות, מקפיד ללכת עם כיפה באוטו ("למקרה שנצטרך") אפילו בבית הוריו התחילו לעשות קידוש בימי שישי!
הבעיה היא, שכמו שהוא התקרב - כך אני התרחקתי. לא בגלל ההתקרבות שלו ח"ו אלא בגלל שמתוקף החיים שלנו יחד כל אחד התקרב קצת אחד אל השני, ובתרגום מעשי - הוא התקרב ואני התרחקתי. אני עדיין שומרת כשרות, מקדשת בשישי, מתפללת תפילת השחר ומדליקה נרות.
אבל פחות באהבה, פחות בתשוקה. כאילו הכל על אוטומט. ואני הרי גם לא עושה מספיק.
זה קשה לי מאוד כי אני מרגישה רחוקה. תמיד הייתי נוסעת בשבת אבל פעם זה היה מפריע לי והיום זה כבר לא. פעם אם הייתי מדליקה טלויזיה מייד אחרי שהדלקתי נרות שבת היה לי קשה - היום כבר לא... כל מיני דברים כאלה
ובעיקר קשה לי כי אני מרגישה רחוק רחוק רחוק... אני לא מרגישה את ההשגחה הפרטית. אני כבר לא יכולה לדבר עם ה'. כאילו אין לי על מה. והלילות.... בלילות כל הפחדים והחרדות עולים לי. אני חוששת לשלום כולם ובטוחה שכל בני משפחתי יקרה להם משהו חס ושלום בלילה...
זו הרגשה נוראית. אני יודעת שהיא נובעת מחוסר אמונה. בהתחלה תירצתי את זה בזה שרק הכרנו ואני צריכה לבנות איתו את הקשר. אח"כ ההכנות לחתונה לקחו לי את כל הזמן. אח"כ אני כבר אישה נשואה וצריכה לדאוג לבעלי וכל מיני דאגות טכניות לבית
ועכשיו נגמרו לי התירוצים ואני יודעת את האמת - פשוט כשהיה חסר לי פניתי לקב"ה בזעקה גדולה. היום, כשיש לי את כל צרכי, כמו בתפילה של הבוקר, אני פשוט לא פונה אליו...
ואז... אני יודעת שאוטוטו יקרה משהו כדי שיעורר אותי ולכן אני חוששת לשלום כל קרובי כי זה חייב להיות משהו איום ונורא
הפחדים לא עוזבים אותי, לילותי אינם לילות אבל הלב... הוא אטום. כל כך אטום....
תשובה
ערב טוב
קשה לקרוא ללב שכ"כ רוצה בקרבת ה´ ´אטום´. כמתבונן לרגע מבעד לחלון שפתחת לעולמך הפנימי, עלי לציין כי אינך רחוקה אלא להיפך - בעלת נשמה גדולה. אלו המחפשים את קרבת ה´ הם אלו שהוא קרוב אליהם, כמו שאומר דוד המלך - ´קרוב ה´ לכל קוראיו באמת´.
הפער שאנחנו מרגישים בין הזדקקותנו לרבש"ע בעיתות צרה לבין שכחתנו אותו כשטוב לנו כבר נצפה ע"י משה רבנו בשירת ´האזינו´.
אז מה עושים?
כמה עצות שאולי אחת מהן תזכה להדהוד בליבך ותלכי איתה הלאה לפי דרכך.
א. זמן למחשבה על הטובה - כמו הברכה שלפני האוכל, שנועדה לאפשר מרווח זמן להיזכרות בבורא העולם ובטובו, אולי כדאי ליצור נקודות זמן בהן תתבונני על הטוב שיש לך, על השמחה שבאיש אוהב שלצידך, על המשפחה וכו´. לפעמים העולם המודרני מריץ אותנו מדבר לדבר ואיננו שמים לב לעצמנו (וממילא לרבש"ע)
ב. התחדשות - בחיי הנישואין כמו גם בעולם הפנימי, בתחום העבודה והעיסוק ובכל דבר יש צורך בהתחדשות. כשהאדם מתחדש ומשנה דברים בשגרת חייו, הוא מוצא עצמו אחר, וממילא יש סיכוי שייזכר ברבש"ע. לעיתים הקיבעון שלנו בתוך עצמנו ושגרת יומנו הם אלו המשכחים את הבורא
ג. המתפלל על חברו - ואולי מבט על חברות וחברים (או אנשים זרים) שלא זכו לאושר מוחש, שעדיין בודדים, שמחפשים את האור, אולי הוא יכול לכונן מחדש את הפניה לרבש"ע ובקשת הרחמים על האחר.
אחתום בדברי התנא יהושוע בן פרחיה בפרקי אבות - עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות.
כדאי ללמוד, לשוחח ובעיקר לדון לכף זכות (בייחוד את עצמך)
בהצלחה
אורי
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם