שאלה
חברים מקשיבים שלום,
אני בחורה בת 21 באמצע לימודי לתואר ובאמצע (מקווה שלקראת הסוף) שלב הדייטים.
וממש קשה לי!, אני יודעת שאני רק בת 21 ושאני לא רווקה זקנה, או אפילו מבוגרת, אבל באמת שקשה לי, אין לי כבר כח לכל הפגישות האלה!
לא יצאתי עם הרבה בחורים, ואני לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל באמת שאין לי כח, קודם כל עד שמגיעה הצעה עובר די הרבה זמן (וכן, ידעתי את כל העולם ואשתו שאני מחפשת חתן..), ואחרי כל קשר (שעד עכשיו ממש לא היו ארוכים..) יש ייאוש מסוים. של 'מה הסיכוי שהזיווג שלי יהיה ההצעה הבאה?' ו'מאיפה תבוא עכשיו עוד הצעה רלוונטית?'.
זה ייאוש שלא עוזב, ברור שאני סומכת על ה',ואני מאמינה שהכל לטובה, אבל ממש ממש קשה לי!!
שמתי לב שבזמן האחרון אני פחות ופחות שמחה, וכל האושר שלי תלוי בחתן שלי, שאלו אותי לפני שבוע "מה המחשבה שגורמת לך לשמחה?" ואני אחרי חשיבה ארוכה עניתי: "המחשבה על להכיר את הזיווג שלי מעודדת אותי ונותנת לי כח להמשיך", כי בלי זה באמת שאין לי יותר מדי מחשבות שמשמחות אותי. ואני יודעת שזה לא טוב, ושלא הכל מושלם בחיי הנישואין, אבל בכל זאת..
אז עכשיו אני די בתקופה חשוכה של ייאוש ועצבות שלא נגמרת, וכבר באמת המון זמן לא הייתי שמחה באמת, ואני לא יודעת מה לעשות.
אני מרגישה שאין לי כבר יותר כח, אני לא מבוגרת, אך אני כבר רוצה ממש להתחתן, ואני בגיל ובמצב בחיים שאני כבר מרגישה בשלה להתחתן. אני רוצה ופשוט שום דבר לא זז.
אני מתפללת המון על זה, כבר אמרתי פעמיים 40 יום פרק שירה, פעמיים 40 יום שיר השירים, ואת כל הסגולות והתפילות ופשוט שום דבר לא זז, אני באמת רוצה להתחתן ואין לי כבר כח יותר. אני יודעת שאסור להתייאש אבל זה נראה לי כ"כ רחוק, זה לא נראה לי שזה יבוא בקרוב, ואין לי כח יותר לחכות.
כולם מסביבי מתחתנות, בנות שקטנות ממני/ שבגיל שלי, ואני מרגישה שנגמרו לי הכוחות, שכל השמחה שלי אבדה ממזמן, ואני כל הזמן רק חושבת על זה.
אני פשוט מתמקדת בעצב שלי, בייאוש שלי, ואין לי כח יותר לכולם, פשוט לכלום!
ויש לי מין מחשבה שמונעת ממני להיות שמחה, זה שאם ה' יראה אותי ככה, לא משחה ועצובה אולי הוא יזרז את הזיווג שלי, ואני לא אצטרך לסבול הרבה..
ממני המיואשת..
תשובה
שלום יקרה!
נכון, את בת 21, את לא רווקה זקנה וגם לא מבוגרת. אבל זה הכי הגיוני בעולם שקשה לך. שאת מחכה ומצפה וזה לא מגיע. ואם את מחכה ומנסה כמה פעמים, אז זה לא משנה אם את בת 19 או בת 25, כי הציפייה היא אותה ציפייה. מילא היית בת 16, אז הייתי אומרת לך – "מותק תרגעי!". אבל את בגיל 21. את רואה את החברות מסביב מתחתנות, את שומעת כל יום על עוד מישהי שהתארסה, על עוד מישהי שהתחתנה, אולי אפילו מישהי שכבר הספיקה ללדת…
אנחנו פוגשים את התחושות האלו בהרבה מקומות בחיים: כולן מצאו אולפנא ואני לא, בנות התחילו למצוא שרות לאומי ואני לא, בנות התחילו בלימודי תואר ואני לא, בנות עשו רשיון נהיגה ואני עדיין לא…
הלחץ החברתי הזה הוא טבעי כל כך והגיוני!!
ויחד עם זאת הוא לא בריא… ובשביל להפוך את הציפייה לציפייה בריאה ותקינה, אנחנו צריכות להשתמש בכלי הכל כך מיוחד שהקב"ה נתן לנו – האמונה…
40 יום לפני שנולדת יצאה בת קול והכריזה מי יהיה בעלך. סימן, שאין אחת בעולם שאין לה שידוך. זה לא כמו למשל ילדים, שמי הבטיח לאישה שמתחתנת שיהיו לה ילדים? אבל לגבי בעל, עוד לפני שאנחנו נולדות כבר יודעים בשמיים מי ישא אותנו לאישה.
אם כך צריך להתחזק באמונה ולהבין שמי מחליט מיהו הזיווג? הקב"ה! הוא זה שיודע מה הטוב ביותר בשבילנו ולא אנחנו. הקב"ה מחליט. ואם נרצה או לא נרצה – בסופו של דבר הרי שנתחתן עם מי שהקב"ה בוחר בשבילנו… אנחנו רק השליחות בעולם הזה כדי לומר את ה"כן" במקום הנכון…
ואם כך, מה נותר לנו לעשות? – להתפלל. להתמלא בתפילה. להתפלל שהזיווג יגיע ללא עיכובים מיותרים, שהקב"ה יעזור לנו להצליח למצוא את הזיווג, שנוכל לדעת מיהו הזיווג ללא בלבולים ולהחליט את ההחלטות הנכונות וכן הלאה.
ואולי אפילו לנסות, עד כמה שזה קשה, לשמוח בכל יום שאת עדיין רווקה על כך שיש לך עוד הזדמנות להתפלל ולבקש בקשות על מה שיהיה גם אחרי החתונה, כי אחר כך כבר קשה לתקן…
להתפלל שתבינו זה את זו, שתזכו לזרע של קיימא במהרה וללא עיכובים, שתכבדו זה את זו, שתהיה פרנסה טובה, שתזכו בחינוך טוב של הילדים וכו´.
ובמקביל – לעבוד על המידות שלנו. למה לחכות לחתונה כדי לעבוד על מידות, אם אפשר להגיע מוכנים עוד קודם לכן?..
ישנן כ"כ הרבה מידות שיכולות לפגוע בתהליך תקין של נישואין, כמו מידת הגאווה, מידת הנתינה, מידת היושר, מידת האמת.. וכן הלאה.
יש לך בינתיים הזדמנות נפלאה לבקש ולהתחנן מהקב"ה שיתן לך את הטוב ביותר. הזדמנות שמי שמתחתנת מוקדם לא תמיד זוכה להרוויח!
נצלי את ההזדמנות הייחודית הזו…
חשוב לי להזכיר שלא תמיד רואים תוצאות מידיות, לפעמים נראה לנו ש"הנה, היום התפללתי הכי חזק שאפשר, אז בטוח שהשבוע אמצא את זיווגי"…
אסור לנו להתייאש. כי אם נתייאש, אולי נפספס את ההזדמנות.
הקב"ה מתאווה לתפילות שלנו ורוצה לשמוע אותם, ולפעמים צריך להגיע למספר מסויים של תפילות. כך אומרים גם על משה רבנו, שכ"כ רצה להכנס לארץ ישראל, והקב"ה אמר לו להפסיק להתפלל כי אם ימשיך עוד תפילה אחת – יאלץ להכניסו לארץ…
אני מציעה לך לקנות את הספרים "חכמות נשים" ו"בגן האמונה" של הרב ארוש. הוא מדבר על הנושאים האלה והם מאד מחזקים!
ומכאן אני עוברת להשתדלות המעשית, מעבר לתפילות:
היום אפשר לשמוע על בערך חצי מהזוגות על דרך היכרות מאד מקורית– הדריכו ביחד, נפגשו באוטובוס או באיזה מפגש, היו ביחד באיזה טיול ועוד מלא דרכים נחמדות ומקוריות…
זה באמת יכול להיות יותר כיף לספר לכולם ש"ישבתי על הבאר ושרתי ´הלואי שאהוב לבי יופיע היום´ ופתאום הוא הופיע!!!!!" (ותודה לוולט דיסני ולשלגיה על הרעיון =) )
יש משהו מאד קוסם בזה, מיוחד. הבעיה היא שלפעמים הקסם הזה גורם לנו לרצות קסם אישי משלנו וכך להיות שאננים לגבי דרכי ההיכרות ה´נדושות´ יותר. אבל אסור לנו לשכוח אותם… הדרכים ה´נדושות´ חשובות לא פחות, ואולי אפילו יותר, כי לפעמים הן יותר מבטיחות הזדמנויות.
אני שמחה שאת דווקא [כן] התחלת להודיע לאנשים סביבך שאת מעוניינת, ואשמח לכתוב מעט על זה:
כתבת שבקושי יש לך הצעות. זה בטח מאד לא נעים, כאילו להרגיש לא רצויה, אולי אפילו דחויה… אני רוצה להרגיע אותך שבדרך כלל חוסר בהצעות לאו דווקא מעיד על זה שהאדם חסר ערך. אני לא מאמינה בזה שאדם הוא חסר ערך וכמו שכבר אמרתי – לכל אדם יש זיווג. הרי את בעצמך אמרת שבנות שקטות ממך וכו´ - כבר התחתנו.
בדרך כלל כמות קטנה בהצעות מעידה על כך שיש פחות מאגרי מידע שמודעים על אותו אדם שמחפש.
בשביל "להופיע" במאגרי המידע האלה, צריך לעשות את הצעד אליהם. לא תמיד זה מסתכם בכך שאומרים לחברה "נו, יש לך מישהו בשבילי? תשאלי את בעלך, תשאלי אותו…".
ועוד יותר זה לא מסתכם בהנחה ש´מי שמכיר אותי בטח מבין שאני מחפשת…´ - וכי מדוע? אני מכירה מספיק בנות, אפילו מבוגרות יותר, שאומרות שהן ממש לא בקטע של להכיר עכשיו מישהו…
מצד שני, לא לכולן זה נעים לפנות לחברות בבקשה כנה ולבקש שיעזרו להן למצוא חתן, יש כאלה שזה מחזק בהן את התחושות השליליות שלהן – "מה, לכאן הגעתי? שאני צריכה להתחנן? צריכה לבקש?"
אבל אני מאמינה שפנייה כנה, עדינה ורצינית, ממוקדת מטרה, ולא סתם ´זריקה באוויר´ של המשפט, יכולה לעשות הרבה. פשוט לפנות לאנשים ממש ולשאול אותם.
זה יכול להיות חברה, ולהגיד לה "תגידי, את מכירה אולי בחורים שיכולים להתאים לי?" וגם אם היא תענה בשלילה, אפשר לעזור לה ולומר: "אם פתאום יעלה לך בראש איזה בחור שהוא כזה וכזה, אשמח אם תציעי לי. אני פתוחה להצעות".
משפט ממוקד כזה יכול לשדר הרבה רצינות, יעורר את החברה להבין שאת רוצה באמת ולפעמים זה באמת עוזר.
את אותה שאלה אפשר להפנות גם לבת דודה, מורה מהעבר שאולי נשאר איתה קשר, שכנה, חברות של ההורים וכו´…
אם גם זה מביך, אפשר לבקש עזרה גם מאנשים כמו אחים ואחיות, הורים, משפחה קרובה ורחוקה – שיבקשו מאחרים לחפש בשבילך.
ובנוסף היום יש מגוון של מאגרים מורחבים, כמו מאגרים של רווקים ורווקות (יש הרבה פרסומות בעלוני שבת ובאינטרנט), שדכנים, או רבנים/ות שאוספים שמות של רווקים/ות ומנסים לעשות התאמה (כמו בכל מיני ישיבות ומדרשות).
ויחד עם זאת, גם פה – כמו בתפילה – זה שאני רשומה בתוך מאגרי מידע לא מבטיח חתונה מיידית אבל מבטיח הגדלת ההזדמנויות והדרכים האפשריות להכיר את הזיווג!
וחשוב מזה – הגדלתי את ההשתדלות שלי!!
מה נפלא יותר מזה? … =)
מאחלת לך שבקרוב תזכי לעדכן אותי שהתפילות וההשתדלויות פעלו והקב"ה זיווג לך זיווג הגון!!!
את מוזמנת להמשיך ולשאול אותי באמייל…
המון הצלחה,
רחלי וייס=)
evrachel@gmail.com