קשה לי להגדיר נושא..

שאלה

בס"ד

שלום לכבוד הרב! תודה על ההקשבה..

זמן רב עבר. יותר מ-5 חודשים מאז נסגר הגוש, 4 חודשים מאז הגרוש מצפון השומרון ומגוש קטיף. אולי זה זמן לעכל דברים שאינם נקלטים, שאולי לא נבין אף פעם בעולמנו זה. לאחרונה היה לנו ערב בוגרות במדרשה, דיברנו על התחושות מאז הגוש, מה עושים הלאה ברמה האישית, ברמה הכללית לאומית. ואני מרגישה מנותקת מכל, והכי הרבה- מהעשיה הציבורית שהיתי רגילה אליה עד לרגע הגרוש. אני מרגישה בחוץ, כל פעם צפות ועולות בי תחושות לא מובנות. אני מוצאת את עצמי הרבה מאד פעמים על סף דמעות ממש, עד שזה פורץ החוצה.. לאחרונה בכל מקום מזכירים את הגוש, שואלים אותי שאלות, ובכל פעם תמונות ופלשבקים משם עולים בי מחדש. אני מרגישה כל כך אגואיסטית שאני חושבת רק על עצמי, מה היה (ועודנו) הסבל שלי, כאשר יש אנשים ששיברונם גרוע בהרבה משלי, נשארו ללא בית, נעקרו מאדמתם. ואני- במקום לעזור להם, יושבת ובוכה לעצמי. אך מצד שני, אני מרגישה שכבר אין בי כוחות. יש עוד כל כך הרבה משימות בעם ישראל, אבל- מי יודע, אולי אני שוב אקדיש כל כך הרבה, ושוב- יהיה גרוש נוסף (דבר שח"ו לצערי לא רחוק מלקרות..). ואני לא מדברת רק על גרוש בפועל, מאדמה, אלא כל הגישה האנטי יהודית, כל הדיכוי האמוני שאנו נפגשים עימם יום יום, בכל תחום כמעט בחיינו.

אחת המועקות הגדולות ביותר שקיימות בי מאז הגרוש, היא אי היכולת להתפלל. אני לא מדברת על תפילה פיזית- להיפך, דוקא ב"ה אני מצליחה הרבה יותר להקפיד ממה שהיתי בעבר. הבעיה היא שאני לא מצליחה להתפלל באמת. אני כבר לא מאמינה שהתפילה שלי מתקבלת אצל הקב"ה. אני אסביר למה: חז"ל אומרים שאחת הסיבות לתפילה בציבור היא שכשעשרה או יותר מתפללים יחד, תפילתם נשמעת. אבל בתפילת יחיד, בודקים קודם כל את רמתו הרוחנית, ורק אז "מתקבלת ההחלטה" האם לשמוע לתפילתו או לא. לצערי, יוצא לי פעמים מעטות מאד להתפלל במניין, כך שהסיכוי שתפילתי תתקבל נמוך ביותר.. כשאני כותבת את זה אני מרגישה מועקה כל כך גדולה בלב, כאילו: איזה דברים נוראיים את כותבת! אבל בסופו של דבר, כך אני מאמינה.

בגוש קטיף התפללנו המון, כל הזמן. אני בטוחה ויודעת שהתפילות לא נעלמו, הקב"ה כנראה לקח אותן למקום אחר. למדתי פעם שהרב קוק אומר שכאשר יהודים מתפללים, הם מתרוממים ומעלים את רמתם הרוחנית, וע"י כך הם גם מעלים את הרמה של כלל ישראל. כשמתפללים על

תשובה