שאלה
לכבוד הרב,
האם טוב לשאוף למצוינות?
כלומר, האם עלי לצפות מעצמי (בתחום יכולתי, כמובן) להגיע לטוב ביותר בכל תחום בו אני עוסק ובכל משימה שאני מבצע? מצד אחד כמובן שטוב לשאוף רחוק, אך מצד שני זה עלול להביא לאכזבה או תסכול, אם לא מצליחים למלא את הציפיות. בנוסף, כל דבר שאיננו הטוב ביותר לא משביע רצון. אך שאיפות קטנות יקטינו את המאמץ והעשיה.
אשמח לתשובת הרב (נ"ב מדובר בכל תחום- הן בעבודת ה' והן בחיי המעשה).
תשובה
לדביר היקר,
תודה על שאלתך החשובה. נראה לי שהיא נחוצה לרבים.
מצד אחד צריך לשאוף לעשות את הכי טוב ומצד שני צריך לשמוח בכל דבר טוב שעושים, גם אם הוא רחוק משלמות.
בדרך הטבע שתי השקפות אלו סותרות זו את זו. מי ששואף למקסימום לא יכול לשמוח במינימום ומי ששמח בקצת כבר לא שואף להרבה.
אכן, בהרבה תחומים היהדות נושאת שני הפכים.
עניין זה מקופל, לפי דברי רבי נתן, בדיוק במצוות ספירת העומר שאנו מתחילים לקיים בימים הקרובים.
מהותה הבסיסית של ספירת העומר - לצאת מן הרדידות המרומזת במצבנו בתחילת הספירה ולשאוף אל השלמות המרומזת ביום החמישים - מתן תורה.
שואל רבי נתן: מדוע, אם כן, אין הספירה "ספירה לאחור"? דהיינו, אם טעם הספירה היא ללכת ולהתקרב למתן תורה, היה מן הראוי לספור כמה אנחנו עדיין רחוקים ממנו. כלומר לספור, "היום ארבעים ותשע יום עד מתן תורה", "היום ארבעים ושמונה יום עד מתן תורה" וכו'.ואילו אנו סופרים כמה זמן עבר מאז יציאת מצרים והקרבת העומר - "היום יום אחד לעומר", "היום שני ימים לעומר" וכו'... כלומר אנו מציינים בפועל את מידת התרחקותנו מן היום הראשון. מדוע?
ומבאר הדבר ב"ליקוטי הלכות" כי טעם הדבר הוא להודיענו שהתבוננות האדם רק על חסרונותיו, רק על מדת רחוקו מתכליתו האמיתית, עלולה להפילו לתהומות של יאוש וחדלון. ועל כן אין אנו סופרים עד כמה אנו רחוקים ממתן תורה, אלא כמה כבר התקדמנו מאז יציאת מצרים. כלומר, אף שעל האדם לדעת מהי מידת רחוקו מן התכלית, עיקר התבוננותו צריכה להיות במרחק שכבר עבר מאז החל בדרכו.ולכשיראה את הטוב הטמון בתוכו, יתמלא כח וחשק להמשיך "לספור", להמשיך ולצעוד אל התכלית השלמה.
במוצאי החג הראשון אנו מקריבים קורבן העשוי משעורים, שהם מאכל בהמה. ובשבועות אנו מקריבים קורבן העשוי משתי ככרות לחם שהן מאכל אדם. אלו הן שתי הנקודות העקריות ב"ציר" התנועה הנפשית וההתקדמות הרוחנית: הראשונה - מאכל בהמה שהמייחד אותה הוא העדר הדעת והשניה מאכל אדם שהמייחד אותו היא הדעת. וככל שמפנים האדם יותר את ההבנה: לשם מה נברא ומהי תכליתו עלי אדמות - הרי הוא הולך ומתקרב יותר ויותר אל נקודת השלמות, שהיא המפגש בין דעת האדם לדעת בוראו - מתן התורה.
משמעות הספירה, אם כן, היא ההתבוננות והנסיון לאמוד את מידת התרחקותנו מנקודת המוצא, כמה דעת כבר קנינו, ולא כמה אנו רחוקים עדיין מן הדעת השלמה.
ואם דברנו על מצוינות ושלמות, יש במצוות ספירת העומר מסר עצום בעניין זה - לשאוף למצויינות ושלמות - כן, אבל רק ביחס לעצמי! לא לאחרים! כפי שמציינת התורה "וספרתם לכם" לכם - לעצמכם, וכמו שמופיע בהלכה: "מצוה על כל אחד לספור לעצמו" (משנה ברורה תפ"ט סימן א' סעיף ה'). אל לו לעשות השוואות בינו לבין אחרים. אם הזולת מוכשר יותר ממנו או שהשגיו מוצלחים יותר - אין זה בהכרח נוגע אליו.
כוחות וזמן יקרים מאד עלולים להתבזבז בנסיוננו לחקות אחרים ולהגיע להשגיהם, בעוד שמכל אחד ואחד נדרשים, בעצם, דברים אחרים לגמרי.
מה שיש לאחד עלול להיות בלתי נחוץ לחלוטין לאחר, ואפילו לגרום לו נזק.
"וספרתם לכם" פרושו, אם כן, "ספירת מלאי" פרטית של השגים והתקדמות, ולא בהשואה לאחרים.
בהצלחה
ארז
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם