קול אישה לעניין תפילה

שלום
יצאת ידי חובה.
כתוב בגמ' ברכות כד, א: "אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה… באשתו, ולקריאת שמע... אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר 'כי קולך ערב ומראך נאוה'.

לדעת הרבה פוסקים שמיעת זמר של אישה אסורה משום צניעות ולא בגלל קריאת שמע.

אמנם בשו"ע עה, ג, כתב: "יש ליזהר בשמיעת קול זמר של אשה בשעת ק"ש", - הרי שהחמיר כדעת רב האי גאון ודעימיה, שהאיסור נוגע לקריאת שמע ודברים שבקדושה, אלא שנקט לשון "יש להיזהר" מפני שלא הכריע כדעתם שהם המיעוט. ובדרכי משה פסק לאסור מדינא. מכל מקום רוב הפוסקים כתבו שהאיסור לשמוע קול אשה, היינו דווקא קול זמר של אשה, ולא בקול דיבור - לבוש (עה, ג); מ"א (עה, ו); יש"ש (קידושין ד, ד)[4]; בית שמואל (אבה"ע כא, ד); דברי חמודות (ברכות ג, קיז); שועה"ר עה, ו; באר היטב עה, ט; שתילי זיתים עה, ז; שלחן המלך כו, ה; ישועות יעקב עה, ד; ועוד.

וכאשר שומעים בלא כוונה ובלא רצון קול שירת אישה, אין בזה איסור (מאירי, החינוך, רבנו יונה). ויש אומרים שגם כאשר הוא אינו מתכוון יש איסור (אשכול), אלא שאם קשה לו ללכת למקום אחר, הרי שהוא אנוס (יראים, מ"ב עה, יז). בחזו"א סוף טז, כתב שהיראים חולק על תר"י ולכן כתב שמשום 'עת לעשות לה" מותר להמשיך ללמוד כשנשים הנכריות שרות, משמע גם אם הוא לא מצליח לכוון לגמרי ללימודו, משא"כ תר"י שהתיר בתנאי שהוא ימשיך לכוון בק"ש או בלימודו.

ולהלן הרחבה מאת הרב מאור קיים שליט"א ועיין בסיכום באתר ישיבת הר ברכה
http://revivim.yhb.org.il/2012/01/קול-באישה/
בברכה אייל משה

כתוב בגמ' ברכות כד, א: "אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה… באשתו, ולקריאת שמע... אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר 'כי קולך ערב ומראך נאוה'.

כתב הרא"ש (ברכות ג, לז): "אמר שמואל קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב, פירוש לשמוע ולא לענין ק"ש". כלומר האיסור הוא לשמוע קול שירה משום צניעות, אבל אין איסור לקרוא ק"ש או ללמוד תורה בעת ששומעים שירת נשים.[1] וכך נראה מהרמב"ם שלא הזכיר את דין 'קול אשה' בדיני ק"ש אלא בהלכות איסורי ביאה כא, ב: "ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש… ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור" (וכך פירש בכס"מ בהל' ק"ש ג, טז). וכ"כ סמ"ג ל"ת קכו. (וכך פירש הבית יוסף את השמטת הטור בהל' ק"ש).

וכך עולה מדעת כל הראשונים שלא הזכירו את דין קול באשה ערווה לעניין ק"ש, הרי שדין קול באשה הוא לעניין צניעות כדעת הרא"ש. וכ"כ במפורש בפסקי הרי"ד ברכות כד, א: "אמר שמואל קול באשה ערווה שנאמר כי קולך ערב ומראך נאווה, פירוש שלא יאזין לקול הנשים". וכן דעת: סמ"ק פג; תוס' ר"י החסיד ברכות כד, א; רא"ה ברכות כד, א[2]; ארחות חיים הל' ק"ש לו (אמנם בהלכות מגילה ב, אסר לשמוע קריאת מגילה מנשים בגלל צניעות); פסקי ריא"ז ברכות הל' ג, ו. וכן למד בבירור הלכה (זילבר) קמא, עמ' קנו, מדברי כמה ראשונים נוספים: ספר על הכל, ספר הזכרון, ר"א מלונדריש פ"ג מ"ה, ועוד.

קידושין ע, א: "אמר ליה רב נחמן לרב יהודה…: נשדר ליה מר שלמא לילתא, א"ל, הכי אמר שמואל: קול באשה ערוה (ואם אשאל בשלומה, תשיבני). אפשר ע"י שליח! א"ל, הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה. על ידי בעלה? אמר ליה הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל".

יש שלמדו מזה שהאיסור לאיש הוא גם לשמוע קול דיבורה של אשה. ונראה שמוכרחים לומר שכוונת האוסרים לאסור דיבור מעבר למה שהיה מקובל, שיוצר קרבה ולכן יש בו איסור. ולא כאן המקום להרחיב בראיות לכך, אולם כך עולה גם מהדברים שיובאו בהמשך.

וכ"כ ספר מאורות (כה, א) בשם ראב"ד: "ואסור לשמוע דבריה, כדאמרינן בקידושין ואפילו לשאילת שלום. והאידנא נהגי בשאילת שלום ובדברי צורך, והכל לשם שמיים כדאיתא התם". וכ"כ אור זרוע (א, קלג): "אמר שמואל קול באשה ערווה… לאו לענין קריאת שמע איתמר, דהיא גופה קוראת קריאת שמע". וכ"כ שטמ"ק (ברכות כד, א) בדעה ראשונה. וכך בפשטות כתב אורחות חיים (הל' מגילה ב) בשם העיטור: "והבעל עשרת הדברות ז"ל כתב: שאין הנשים מוציאת האנשים בקריאתן, והטעם משום דקול באשה ערווה, ואע"ג דמדליקות נר חנוכה ומברכות לא דמי, לפי שאין צורך שיהיו שם האנשים בעת הדלקה" (ומזה שהיקל בברכות של חנוכה, משמע שאסר גם קריאת מגילה בלא טעמים. וכ"כ עיניים למשפט בדעת העיטור).[3]

בבן איש חי, בא יג, הביא דעה זו: "ויש מחמירים אפילו במדברת, אם היא מדברת דברים ארוכים של סיפורי מעשיות וכיוצא. אבל דברים קצרים ובפרט שהם לצורך עסק אין לחוש". ויש שכתבו שאסור לכווין ליהנות מדיבורה, וכ"כ חיי אדם ד, ו: "קול באשה ערוה, דהיינו בשעה שמזמרות, אבל דיבורה לא מקרי ערוה, ואפילו הכי אסור לכוין ליהנות מדיבורה שהרי אפילו בבגדיה אסור להסתכל ליהנות". וכ"כ מ"ב עה, יח.

אמנם רוב הפוסקים כתבו שהאיסור לשמוע קול אשה, היינו דווקא קול זמר של אשה, כ"כ תר"י (יז, א, מדפי רי"ף 'ערוה'), יראים (שצב), מרדכי (ברכות פ), ראבי"ה (א, עו), הג"מ (הל' ק"ש ג, ס), אשכול (הל' תפילה וק"ש ז, עמ' 15), ושטמ"ק בדעה שנייה. וכך נראה מרשב"א ומאירי (על ברכות), ואוהל מועד. והסביר ברשב"א ברכות כד, א, את הגמ' בקידושין: "מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קרוב הדעת". (וכ"כ במאירי ברכות כד, א: "ומ"מ אפשר לומר ששאלת שלום והשבתו כעין זמר הוא"; אוהל מועד שער ק"ש דרך ה, נתיב ה; נימוקי יוסף ברכות כד, א; מהרש"א ב"מ פז, א; בית שמואל אבה"ע כא, ד; ברכ"י עה, ג, בשם ישרש יעקב).

וכ"כ אחרונים רבים: לבוש (עה, ג); מ"א (עה, ו); יש"ש (קידושין ד, ד)[4]; בית שמואל (אבה"ע כא, ד); דברי חמודות (ברכות ג, קיז); שועה"ר עה, ו; באר היטב עה, ט; שתילי זיתים עה, ז; שלחן המלך כו, ה; ישועות יעקב עה, ד; ועוד.

גבר שנמצא בביתו ושומע בלא כוונה ובלא רצון קול שירת אישה, אין לו בזה איסור (מאירי, החינוך, רבנו יונה). ויש אומרים שגם כאשר הוא אינו מתכוון יש איסור (אשכול), אלא שאם קשה לו ללכת למקום אחר, הרי שהוא אנוס (יראים, מ"ב עה, יז). בחזו"א סוף טז, כתב שהיראים חולק על תר"י ולכן כתב שמשום 'עת לעשות לה" מותר להמשיך ללמוד כשנשים הנכריות שרות, משמע גם אם הוא לא מצליח לכוון לגמרי ללימודו, משא"כ תר"י שהתיר בתנאי שהוא ימשיך לכוון בק"ש או בלימודו.