צניעות...

שלום לך נערה יקרה,
את באמת לא צריכה להתלבש צנוע בגלל הבנים, אלא בגלל עצמך! כל התפיסה שלך את הצניעות צריכה להיות אחרת. את לא עושה כלום למענם, רק למען עצמך ולמען ה´ יתברך. נשמע קצת אגואיסטי, לא?
נתחיל מהתחלה: זה שאת משתדלת להתלבש צנוע זה נפלא, והלוואי ותמשיכי כך כל חייך. אני יודעת שלא תמיד זה פשוט להקפיד על כל הכללים השונים ולפעמים רוצים לקנות בגד מהמם וכשמודדים אותו מתברר שהוא קצת "בערך" מידי מבחינה צניעותית ומוותרים. הקב"ה רושם את כל המקרים הללו וכולם נזקפים לזכותך.
אבל פה השאלה שלך היא מהותית: עבור מי אני מתלבשת צנוע? עבור אחרים???
ואני רוצה לענות לך בשאלה אחרת: ממתי אנחנו מקיימים מצות עבור אחרים? תראי לי מצווה אחת שעושים אותה רק בשביל הזולת. כל המצוות באות לחנך אותנו, לעשות אותנו יותר טובים יותר שלמים, יותר קרובים לה´ יתברך. ברור שגם לאחרים יש תועלת מכך – אך אנחנו המרוויחים הראשיים. צדקה – מחדד אצלינו את מידת הנתינה. כיבוד הורים – מחנך אותנו לעדינות, לסבלנות, להתחשבות, להכרת הטוב ולעוד המון דברים טובים. לא זוכרת כרגע עוד דוגמאות אך בוודאי יש רבות – של מצוות שלכאורה נראה שהזולת מקבל יותר – ובכל זאת תמיד הרווח היותר גדול יהיה שלנו.
וכך גם בצניעות.
זה שלבנים יש יצר גדול - זה נכון. זה שנחמד מצידנו לעזור להם או לפחות להקל עליהם את החיים ולהתלבש צנוע – זה נכון. אבל מכאן עד לאמירה שכל הלבוש שלנו הוא בגללם – המרחק עוד רב.
אנחנו מתלבשות צנוע בגללנו. כדי להפוך את הנפש שלנו ליותר עדינה ויותר טהורה. כי ככל שיותר מכוסים יותר טוב. ההדרכה של התורה בחינוך היא הדרכה לצניעות, צניעות לא רק בלבוש - אלא צניעות בנפש. התורה שואפת ליצור מן האדם דמות מיוחדת, פנימית, בעלת עוצמות - שהכבוד וההערכה אליה תבוא לאדם בזכות מי שהוא באמת - בזכות מה שחי בתוכו, ולא בזכות כיסוי חיצוני.
אנחנו צריכות לשמור את הגוף שלנו רק לאדם אחד – האיש איתו נתחתן. לא לאף-אחד אחר ולא לאף מבט תועה ברחוב. לא משנה אם את רזה או שמנה, מכוערת או מלכת היופי – הנפש שלך היא חלק אלו-ה ממעל, וצריך לשמור עליה קדושה. אנחנו צריכות להשתדל להפנות את מרכז הכובד שלנו אל הפנים - לאישיות האמיתית, לכשרונות ולתכונות שנטועות עמוק בתוכנו והם ה"אני" האמיתי שלנו, ולא למשוך תשומת לב על-ידי לבוש (או חוסר לבוש) כזה או אחר.
את מעלה בדברייך נקודה כואבת, והיא "העולם החיצון". לכאורה מה מושך כל-כך במרפק או בברך שעה שבנים לצערנו (וגם אנחנו) רגילים לראות הרבה מעבר לכך. התשובה מתחלקת לשני מישורים – אנחנו והם. לגבי "אנחנו", הבנות – כבר הסברנו שצריך להיות צנועות בשביל להיות צנועות, לא בשביל בן כלשהו. צריך בכללי להיות צנועה בלבוש, במעשים ובהתנהגות. זה משפיע רק טוב על הנפש. לגבי "הם", הבנים – הם באמת מסכנים. הם כבר כל-כך התרגלו לראות בנות לא צנועות שזה כבר לא מזיז להם! כמו אדם הרגיל לשמוע כל היום בפול ווליום. אם יהיה צליל עדין כלשהו הוא כלל לא ישים לב אליו, לא ישמע אותו. לא מתוך זדון חס וחלילה, אלא מתוך קהות חושים. האוזן שלו התרגלה כבר לשמוע רק צעקות, והוא לא יהיה מודע ללחישות.
האם אדם כזה הרוויח או הפסיד? לכאורה נראה שהרוויח – רעש כבר לא יפריע לו להרדם או להתרכז. הוא רגיל אליו. אבל באמת האדם הזה הוא פשוט מסכן. הוא לא מודע אפילו עד כמה. הוא לא מסוגל לשמוע צליל שלא קורע את עור התוף בעוצמתו.
וכך גם כאן. בנים שרגילים לראות בנות לא צנועות הם פשוט מסכנים. המרפק שלך כבר לא מזיז להם, הם צריכים ריגושים יותר גדולים. הם לא מסוגלים כבר לקלוט את העדינות והיופי בגוף האדם הרגיל, הם צריכים משהו יותר מיוחד, יותר מכוסה. ואם הם יתרגלו גם לזה – סף הרגישות שלהם ירד עוד והם יצטרכו "דלק" יותר גרוע.
דוגמא נוספת היא שיכור: אדם רגיל ישתה כוס שלמה של יין חזק עם אלכוהול וכבר ירגיש סחרחורת ויהיה חצי שיכור. לעומת זה אדם הרגיל לשתות יצטרך מינון הרבה יותר חזק של אלכוהול בשביל להרגיש משהו. אני מעדיפה להיות מאלה המשתכרים בקלות. מאלה שמסוגלים לשמוע גם צלילים עדינים ולהתרגש בקלות.
מקווה שגם את...
הרבה הצלחה! מוזמנת לפנות תמיד ולשתף בעוד לבטים על החיים...
מוריה,
morionet6@gmail.com