שאלה
שלום נעים מאד אני הודיה,
אני עושה שירות לאומי שנה שניה בחינוך מיוחד בוגרים. גיליים מעל ל21
אני עושה את השירות עם עוד בחורה נהדרת שהיא דתיה
רציתי לשאול שאלה די עקרונית שמלווה אותי במשך השנתיים.
שנה שעברה כשרקדו לא הייתי רוקדת איתם, הרגשתי שזה כל כך לא לעניין ושיש עוד כל כך הרבה אנשים שרוקדים איתם, לא משנה שאופי הריקודים היה לא משהו והעדפתי לא להכניס אותי לשאלות מיותרות. בעניין לחיצות ידיים זה היה לא בא בחשבון, ולא רציתי לקלקל משהו שאנחנו עובדים עליו המון.
אבל השנה זה משהו אחר, אנחנו שתי בנות שירות דתיות אנחנו די חוות הכל ביחד,
כשהחניכים רוקדים אנחנו מרגישות כל כך צורך להיות איתם שם לשמח אותם כמה שיותר,
יש כל כך הרבה חניכות שאם לא נהיה איתם או לפחות ניקח אותם לשם הם לא ילכו מכיוון שהם יתביישו
הבעיה שיש שם 2 או 3 גברים שיכולים להיות שם
אז הצטרפנו- היו לנו כללים לעשות את זה כמה שיותר בצניעות מאד קשה,
ניסינו אפילו לשמור על הפרדה
אבל אני לא יודעת יש לי טעם מר
יצאנו מזה עם המון סיפוק אבל אחר כך תהינו
האם רקדנו?!
והבנו שקצת אנחנו אולי משקרים לעצמנו כי אנחנו כן קופצות איתם ועד כמה אנחנו כל הזמן בביקורת אנחנו בטוח שוכחות מתישהו
אני לא יודעת מה לעשות
שנה שעברה זה היה יחסית כל כך קל פשוט קבעתי וזה היה הגבול שלי
פה כבר מתחנו יותר את הגבול שלנו כאילו אנחנו דתיים שעושים רק מה שנוח וזה כואב
אנחנו תמיד מנסים להכניס לעצמנו שבשביל זה אנחנו שם בשביל הקטע החברתי יותר
מצד שלישי אולי זה לא כל כך חשוב ואולי חס וחלילה יוצא מזה חילול השם
אנא אם אפשר לענות לנו ולנסות להכנס לראש שלנו
באמת תודה על הכל מראש
תשובה
שלום לך,
יישר כח על המסירות למצות גמילות חסד ועל המודעות החזקה לשמירה על הלכות צניעות בתוך כל המציאות המסובכת בה אתן נמצאות. ההשתדלות שלכם לא להסחף עם הזרם ולבחון כל הזמן האם מעשינו כשרים, היא חשובה מאד והרגל מצוין להמשך החיים בע"ה.
אני אחלק את התשובה לשני חלקים
מבחינה הלכתית, את בהחלט צודקת שיש כאן הרבה גורמים שצריך להתחשב בהן – הצניעות שלכן, גמילות החסד עם האנשים, חשש לחילול ה´ וכו´. אינני מכיר את המציאות ולכן איני יודע מה משקל כל גורם? כמה אתן חיוניות למערכת? מה עשו בנות השירות ששירתו במסגרת זו לפניכן וכו´. אני חושב שאתן צריכות בדחיפות ללכת ולהתיעץ עם רב – מורה הוראה, שמבין במסגרות של ´שירות לאומי´ (אולי תבררו דרך המרכזת), תסבירו לו באריכות מה המצב, ומהן הבעיות, והוא יצטרך להכריע מה עליכן לעשות מכאן ולהבא.
מבחינה נפשית, אני חושב, שההרגשה שלך של ´סיפוק עם טעם מר´, היא בדיוק מה שאת צריכות להרגיש. הרבה פעמים אנחנו צריכים לבחור את ´הרע במיעוטו´. כמובן שהכי טוב היה לו כל המסגרות היו נפרדות, בנות השירות היו במסגרות הבנות ובני השירות (כל בני הישיבות שלא מתגייסים J) היו במסגרות הבנים. כיון שזה לא כך, הרי שצריך לבחור בין שתי אפשרויות גרועות: מעורבות חברתית בעיתית או חוסר מעורבות וגם חוסר עזרה לאותם בוגרים. גם לאחר שרב יפסוק לכם איזו אפשרות לבחור, הרי שכל אפשרות היא לא אידאלית. לאמיתו של דבר, כל התמודדות שלנו עם מצב לא אידאלי (וזה כולל כל פעילות ציבורית שהיא) , אמורה להשאיר בנו, מצד אחד, סיפוק על מה שעשינו ומצד שני, צער על כך שהמצב לא אידאלי. באופן עמוק יותר שתי ההרגשות נחוצות. נחוץ שנרגיש סיפוק, כדי שנמשיך ונפעל. אם נצטער כל הזמן שהמצב קשה, הרי שלא נפעל בכלל. מצד שני אם רק נרגיש סיפוק ולא נרגיש טעם מר, יש סכנה שנשכח מהסכנות ומהבעיתיות ונכשיר דברים פסולים. במילים אחרות, התיאור של ההתמודדות שלך הוא תיאור מצוין. הוא מראה שמושקעים בהתמודדות חשיבה והתבוננות והחשיבה הזו, היא מה שעוזרת לנו להמשיך ולהתרומם ולהתקדש.
אני שוב חוזר על העיקר, שבדרך כלל עדיף שלא נחליט בעצמינו מה לבחור, אלא יש ללכת לרב- מורה הוראה, שמכיר את המציאות, ולהתיעץ איתו מה לעשות.
עלי והצליחי
טוביה
tsbias@actcom.co.il