פתאום אני מתחילה לחשוב שכל דבר זה בזבוז זמן

שלום יקרה!
ב"ה את מתקרבת לה'! אין נפלא מזה! עלי והצליחי בדרכך זאת!
לעניין לימוד התורה, אין ספק שלימוד התורה מקרב לה' ויוצר מציאות של קרבת אלוקים שאין כדוגמתה! אשריך שזכית לחוש באושר ובאור, החום וקברת אלוקים שהלימוד יוצר! זה נפלא!
נראה לי שכדאי להבדיל בין כמה מושגים ומציאויות...
ראשית לעניין התחושה שלך: ההרגשה שכל זמן שלא ניצלת ללימוד התורה שעל ידיה את מתקרבת לה' הוא 'ביטול תורה' – שמעתה, ברשותך, אקרא לו ביזבוז זמן, שהרי אנו, הנשים, לא נצטווינו בלימוד תורה, היא הגיונית, אך בואי ננסה לבחון אותה דרך לימוד קצר.
במסכת אבות מופיעים הדברים הבאים: "רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, [הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְּׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ"]. (אבות ג' ז') – לכאורה, בעצם מה שאת אומרת רק באופן קיצוני הרבה יותר! אדם שמפסיק מלימודו ע"מ לציין שאילן הוא נאה, כלומר בעצם להתפעל מהטבע, מתחייב בנפשו! לא רק שמבטל תורה אלא מתחייב בנפשו ממש! מאידך קיימת גם אמירה אחרת: "[ר' חזקיה ר' כהן בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל..."] (ירושלמי, קידושין מ"ח ע"ב) כלומר, רב אומר לכאורה להיפך! חובה ליהנות מאכילת כל דבר שפוגשים בו בעולם! ליהנות באופן הכי גשמי מ"הבלי העולם הזה"! – כיצד, אם כן הדבר מתיישב? לענ"ד אפשר ליישב את הדברים כך: כאשר אדם מחובר לקודש, כאשר כל התבוננותו ומטרתו היא להתקדש ולהתחבר לה', כל הדברים בסביבתו הם כלים לטובת כך – כך רב אומר שיש לטעום מכל דבר שה' ברא ברוב חסדו מתוך חיבור לה' והתקרבות לה' והערכת השפע שברא! לעומת זאת כאשר אדם מפסיק מלימודו, כלומר מתנתק מהקשר לה' בכדי להעריך יופיו של דבר חיצוני, גשמי, אז באמת זוהי התנתקות מיותרת מהחיבור לה' ואז מתחייב בנפשו!
ישנם עוד מקורות רבים לעניין אביא לך בקצרה רק עוד מקור אחד:
נשאל הבן איש חי שאלה: אדם שזכה לעלות לא"י ולגור בצפת והוא שואל האם מותר ללכת למקום הרחוק מהעיר שיש בו פירות טובים ונאים של א"י ולהתעכב בו כמה ימים ע"מ לאכול מהפירות כדי שתתחבב עליו ארץ ישראל, או שמא יש בזה בעיה מצד מידת החסידות, להתעסק בהנאת הגוף ולשם כך ללכת שעות ולבטל תורה.
עונה לו הבן איש חי: שבודאי שאין בכך בעיה ומביא סיפור מן הגמרא על ר' יוחנן וחבריו שכך היו עושים... ומסכם הבן איש חי ואומר: "ומאחר שגם כוונתך השאול לשם שמים לשם חיבוב א"י ולהודות לה'.. לך אכול בשמחה, [והכל אחר כוונת הלב...]" (שו"ת תורה לשמה, סימן תי"ח) ויש, כאמור, עוד מקורות רבים בעניין...
נראה לי שזאת בדיוק הנקודה! ודאי את צודקת שאל לנו לבזבז זמן וכל עיסוקנו צריך להיות סביב קיום רצון ה', התקרבות אליו והתדבקות במידותיו אך יש דרכים רבות ומגוונות לעשות זאת וכל עוד המגמה היא התדבקות בה', כל מעשה, הכי גשמי שיהיה, (גם אכילה ושתיה או אפילו מנוחה) יכול להעלות אותנו ולקרב אותנו להשי"ת, הכל הולך אחר כוונת הלב!

אז אמרנו שהכל צריך להיות לשם שמים... אמת. אבל ודאי שזה מאוד מאוד קשה! רק צדיקים גדולים זוכים להגיע לדרגה שכל מעשיהם הם לשם שמים בלבד, זוהי דרגה מאוד גבוהה שהדרך אליה ארוכה... אז כמו כל דבר ברוחניות, צריך להבין שההתקדמות היא איטית ותהליכית והתהליך של ההתקדמות והשכר עליו, לא פחותים מהתוצאה! נכון, קורה שעושים משהו בשביל הכיף (אפילו לעיתים לא רחוקות בכלל) קורה גם שהזמן בורח בין האצבעות ולא מנצלים אותו כמו שצריך... קורה [וזה בסדר]. אנחנו בתוך תהליך שהמגמה שלו היא שהכל יהיה לשם שמים אך בכל תהליך יש עליות וירידות והעיקר ההתקדמות... לא לחינם לא נולדנו צדיקים גמורים וזהו עולם של עמל והתקדמות... העיקר להבין שזהו תהליך ולא להתייאש

אגב, בכל תחום (שוב, לאט לאט!) אפשר להמציא "פטנטים" איך לזכור שעושים לשם שמים... לדוג', יום אחד אימצתי לך בדיוק לצורך זה 'לשם ייחוד' נפלא של הרב אליהו על כוונת האכילה (מתחיל במילים "הריני זוכר את ירושלים עיר הקודש...") [זה נמצא בסידור קול אליהו לפני ברכת המזון, לענ"ד שווה לאמץ], שאני משתדלת לומר לפני כל ארוחה, זה משהו שעוזר לי לזכור שהאכילה נועדה לא להשביע תאווה אלא רוחנית הרבה יותר... ואפשר להמציא עוד רעיונות לרוב...

שנית, לעניין לימוד התורה לגופו. בעוד שדרכם העיקרית של הגברים (שבד"כ שכליים יותר) להתקרב לה' ולעובדו היא ע"י לימוד התורה (כמובן ע"מ מקיים), אנו, הנשים (שבד"כ נוטות יותר לרגש) ניחנו בתכונה מיוחדת של רגישות וראייה של ה' בכל דבר במציאות ולכן הדרכים שלנו להגיע לקרבת אלוקים רחבות ומגוונות... בעצם כל דבר שנוגע ברגש, "דוחף" אותנו לקרבת אלוקים... זה יכול להיות שיעור תורה מדהים כמו גם תפילה שיצאה מעומק הלב או שירה, ריקוד, נוף יפה ועוד אלפי דברים... אנחנו מטבענו "רוחניות יותר", רגשניות יותר ולכן מחברות הרבה דברים במציאות באופן טבעי למקום באמוני והקשר שלנו עם אלוקים...
למה אני מרחיבה על זה? העניין הוא כזה: מכוח היותנו כאלו, התפקיד שלנו, הנשים, בחיים הוא להקים בית ומשפחה, לנהל אותם ולגדל אותם באמונה ובחיבור להשי"ת... תפקיד זה דורש מאיתנו המן משאבי זמן וכוחות ובד"כ לא נותר זמן רב לשבת וללמוד תורה... מציאות זאת מתסכלת לא מעט בנות שלפני הקמת הבית היו ספונות באוהלה של תורה לא פחות מהבנים... ופתאום עכשיו צריך להכין אוכל, לשטוף, לסדר ולנקות, להחליף טיטולים ועוד המון דברים כ"כ טכניים וסתמיים [לכאורה] שלא מאפשרים להתעלות בתורה ולהתקרב לה' ע"י לימודה כמו פעם... [אלא שדווקא בזכות כוחנו להתחבר לה' מתוך המציאות היומיומית, דווקא מתוך כוחנו לראות את אור ה' בכל דבר, קיבלנו תפקיד מדהים זה של לנהל בית ולהכניס את אור ה' לכל פינה בו ולכל פינה ופינה בנפש ילדינו וגם בן זוגנו...]
על כן, נראה לי שזה נפלא ללמוד תורה וכדאי לך להתמיד בזה כל עוד את יכולה, אך במקביל למצוא אפיקים נוספים שגורמים לך לחוש התעלות וקרבה לה' ולראות בכל מה שאת עושה (גם בטיול ובארוחה) את אור ה' שבו ובכך גם תתקרבי עוד לה' וגם תזכי לפתח את כישרונך הנשי המיוחד לקראת הקמת ביתך בבוא העת בע"ה!

בברכה שתמיד תחושי קרבת אלוקים!

פה בשבילך,
גיטה

gitale@gmail.com