שאלה
אני צריכה או לימוד או סיפור ממש עמוק!בנושא שמחה!!לגיל ממש גדול!
תשובה
שלום רב,
נחום איש גמזו? אבא חלקיה בגמרא, ועוד.
המון מקומות ברב קוק, מאמר העונג והשמחה.
ומספר מקורות שהבאתי אפשר לבחור
(30) ספר נועם אלימלך - פרשת ויחי
או יאמר ויחי יעקב בארץ מצרים כו' דאיתא בגמרא שהירח היתה טוענת לפני הקדוש ברוך הוא האיך אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד אמר לה הקדוש ברוך הוא לכי מעטי עצמך אמרה לפניו רבונו של עולם בשביל שאמרתי דבר הגון לפניך אתה אומר לי כך אמר לה הקדוש ברוך הוא עתידין צדיקים שיקראו בשמך דוד הוא הקטן שמואל הקטן ראה שאינה מתפייסת אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח עכ"ל הגמרא ונראה לפרש כי ידוע שהשמש והירח הם שני עולמות שני שמות הקדושים. ואיתא אשר נשיא יחטא ודרשו חז"ל אשרי הדור שהנשיא יחטא. ולכאורה אינו מובן ונראה פירושו כי הצדיק נקרא נשיא ע"ד נשיא אלקים אתה בתוכינו והנה הצדיק הוא במדרגתו הגדולה למעלה מן העם וידוע דשני מעלות יש קטנות וגדלות וקטנות היא מדרגה קטנה והעיקר הוא הגדלות כמשל התינוק כשהוא בקטנות אין רוח אביו נוחה הימנו כל כך שעדיין אינו יכול להבין כלום וכשהבן בא אל הגדלות אזי רוח אביו נוחה הימנו שיוכל להבין וללמוד ולפלפל כן ביראת הבורא יתברך שמו כשאדם הוא בקטנות אין יראתו ואהבתו שלימה אלא כשבא אל הגדלות אזי נתחזק אהבה ויראה שלו ורוב המון עם אינם יכולים להגביה עצמו לעבודת השם יתברך מגודל הגשמיות שלהם שמגושמים ביותר. והצדיק הולך ומתגבר תמיד בגדלות וביראה. ואיתא בגמרא על פסוק טבעו בארץ שעריה שמחו בני קרח משל לשפחה שאבדה קיתון של חרס בתוך הבאר ואחר כך הלכה בת מלך והפילה קיתון של זהב בתוך אותו הבאר שמחה אותה השפחה ע"ש כן הוא המשל כאן שהעולם אינם יכולים להגביה עצמם לעבודתו ולכן הקדוש ברוך הוא ברחמיו שולח איזה חטא להצדיק כדי שיבוא גם הוא בקטנות ואחר שהצדיק יתגבר להעלות את עצמו לקדושתו יגביה גם את העולם עמו וזהו אשרי הדור אשר נשיא יחטא למען על ידי זה יתנשאו כל העולם עמו בחזירתו להגביה עצמו בקדושתו. וזהו פירוש הגמרא רבי עקיבא כשהיה מתפלל בצבור היה מקצר ועולה רוצה לומר שהיה מקטין את עצמו אל הקטנות והחזיק עצמו שהוא מקצר בעבודת הבורא. ועולה אחר כך ומגביה את העולם עמו וכשהתפלל ביחיד רוצה לומר כשהיה במדרגה גדולה באחדות העליון. אדם מניחו בזוויות זו רוצה לומר שהעולם היו סוברים שהוא בעולם הזה. ומצאו בזוית אחרת שעמד בעולמות העליונים שהיה כל כך בגדלות. והנה הירח הוא אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא וטענה לפניו יתברך האיך אפשר לשני מלכים כו'. דכל העולמות הם דכר ונוקבא משפיע ומקבל והיתה רוצה שגם הם יהיו בדכר ונוקבא דהיינו מקבל ומשפיע והשיב לה השם יתברך לכי מעטי עצמך דהיינו שתהא היא המקבל. אמרה לפניו רבונו של עולם בשביל שאמרתי דבר הגון כו' והיינו שהיה רצונה שתהא היא המשפיע. והשיב רצונך להשפיע אני אתן לך השפעה היינו שצדיקים יקראו על שמך ורוצה לומר דהנה כתבנו שהצדיק צריך לבא אל הקטנות בשביל העולם כנ"ל וכדי שלא ישאר גם הוא בקטנות ולכן כאשר יקראו בשמך דוד הקטן כו' היינו כאשר יהיו בקטנות והיה להם אחיזה בך ויוכלו להגדיל את עצמו לחזור לקדושתם העליונה על ידי אחיזתם בך ויעלו את העם עמם. ראה שעדיין לא נתפייסה ולמה באמת לא נתפייסה לפי שסברה איך יהיה באפשר להצדיק לעשות כדבר הגדול הזה לעלות כל העם עמם. מאחר שהמשא כבר יכבדו אותו היינו הגשמיות וחטאים יעכבם מלעלות במעלות קדושים. לזה אמר לה השם יתברך הביאו עלי כפרה. רוצה לומר אל תחוש לזה רק עליכם מוטל להביא אלי דהיינו אתערותא דלתתא. ועלי כפרה ועלי מוטל לכפר הכל כל חטאתם ולא יעכבם שום חטא ועון להגביה עצמם לעבודתי. היוצא לנו מזה מחמת שהצדיק צריך להעלות את העם עמו לכן בשביל זה היה מיעוט הירח כדי שיהיה להם אחיזה בהירח ויוכלו להגדיל עצמם אל מדרגות גדולתו כנ"ל. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו פירוש מה לכם שאקטין את עצמו לבא אל הקטנות בשבילכם כדי להעלות אתכם וצריך מיעוט הירח כדי שיהיה לי אחיזה מוטב תבואו גם אתם אל מדרגות גדולות ונרוממה שמו יחדיו דהיינו הירח שהוא אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא כנ"ל ונרוממוהו ולא יהיה צריך שום מיעוט ויהיה אור הלבנה כאור התמה. ובאמת הצדיק יש לו אחיזה בשם הויה יתברך ושם הויה במספר קטן עולה בגימט' טו"ב ונמצא אפילו בקטנות נשאר טו"ב ולכן גם בעת שהצדיקים הם בקטנות אף על פי כן יש להם אחיזה בטו"ב וזש"ה הודו לה' כי טו"ב רוצה לומר אפילו כשהוא בקטנות הוא טו"ב ונמצא לעולם חסדו שהצדיקים יש להם אחיזה בשמו הגדול הן כשהוא בגדלות הן בקטנות. וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים רוצה לומר אף כשהיה בקטנות בארץ מצרים אף על פי כן היה לו חיות מכח שהיה לו אחיזה בטוב וזהו שבע עשרה שנה רמז לט"וב כנ"ל וק"ל:
(1561) ספר קול מבשר ח"ג - חודש אלול
ב. עיקר עבודת השם בשמחה. כדאי' תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה, וזה הרמז ושמחת בכל הטוב. כ' עבדו את ד' בשמחה באו לפניו ברננה. הרמז על אלול, כדאי' יסדר שבחו של מקום. באו לפניו ברננה ואח"כ יתפלל, הרמז על הימים הנוראים. וע"י שמחה יכול לבא לעבדות השם. הוא עשנו ולוא, בשם הח' הרי"ם ז"ל, רמז על ר"ח אלול. כתיב עבדו את ד' ביראה. שניהם ביחד ע"י יראת שמים בא לשמחה. זמן שמחה באלול, דאי' משנכנס אדר מרבין בשמחה. וכן באלול כדאי' שהחודש דומה לאדר. ואי' שמחתי ושימחתי אולי הרמז כלפי מעלה. בנ"י מעוררין שמחה בשמים ועי"ז יכולין להתקרב, ואי' בשפ"א על עיני ד' אלק' בה מראשית השנה, דרשו בגמרא על ר"ח תשרי, נמצא אחרית השנה זה אלול עיני ד' אלק', ויכול להתקרב ולעורר שמחה בשמים כדאי' בשם הרבי ר' בער ז"ל שוש אשיש בד', פועל יוצא, שמעוררין שמחה בשמים. כחתן יכהן פאר כעין השמחה במעונו ראשית השנה, וזה ראשית בכורי אדמתך, ובזה יכול להתגבר על ראשית גוים עמלק, להכניע את הסט"א. ושבת ג"כ זמן שמחה, ישמחו במלכותך שומרי שבת. השבת מסייע ובשבת הזמן לקבלת יראת שמים, ירא שבת. וע"י היראה יבוא לשמחה. ואי' בקול שמחה, על הימים האלו, 'השמחה והדאגה מסותרת בפחד', הרמז על שמחה ויראת שמים. 'יזכהו ד' להיות לו שניהם יחד', שיכול האדם להגיע לזה. 'קול שמחה' - שמתעורר הקול. [בית ישראל, תבא תשי"ט]:
(1561) ספר קול מבשר ח"ג - חודש אלול
ג. ועבדות השם העיקר ע"י שמחה, כדאי' בספרים, כי בשמחה תצאו, ע"י השמחה יכולים לצאת מן המיצר. ואי' שבת זמן שמחה, ישמחו במלכותך כו', ויכול להגיע לעבדות השם. וכתיב עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה, אולי הרמז על ימי אלול, הכנה ליום המעשה ר"ה, זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. וע"ז נרמז בקול שמחה, 'הבינה תגדל מן המעשה'. זה אלול זמן בינה. וע"י עבדות השם בשמחה, באו לפניו ברננה, זה ר"ה יומא דצלותא. [בית ישראל תבא, תש"כ, בד"ה אי']:
(1950) ספר פרי צדיק פרשת תולדות - אות ב
[ב] שלש סעודות שבת למדו בגמרא (שבת קיז ע"ב) מתלתא היום עיין שם. ורק בהיום ראשון שכנגדו סעודת ליל שבת כתיב אכלוהו היום מה שאין כן אחר כך לא נזכר לשון אכילה. ומזה אמרנו סעד למה שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ב פח א) לסדרא פתורא בליליא דשבתא כו', אפילו ביומא דשבתא נמי דעיקר חיוב אכילה בלילה. ומה שאמרו בגמרא (פסחים קה.) כבוד יום קודם הוא רק לעניין יין לקבוע סעודתו על היין. וכן האריז"ל חשב סעודת ליל שבת נגד קדושת יצחק אבינו ע"ה ויצחק מצינו שצוה לעשות לו מטעמים לאכילה. דבאברהם אבינו ע"ה מצינו רק שעשה משתה ביום הגמל את יצחק שהיה סעודת מצוה וכמו שכתבו תוספות (שבת קל.) מפרקי דרבי אליעזר שהיה ח' דמילה ה"ג מל. אבל כאן לא מצינו שהיה אז שבת או יום טוב. שאף שלא נצטוו על שבתות וימים טובים מכל מקום היה שייך סעודת מצוה כיון שקיימו האבות כל התורה. אבל בחול מצינו בגמרא (שם קנא ע"ב) שגינו מי שעושים כל ימיהם כחגים ואיך ציוה יצחק אבינו ע"ה לעשות לו מטעמים. גם לשון כאשר אהבתי אינו מובן דזה שייך אם היה אומר מאכל שצריך לפרט כאשר אהבתי אבל כיון שאמר מטעמים, והיינו שיהיה לו טעם ערב למה לו לפרט כאשר אהבתי. אך ענין מטעמים הוא על דרך מה שאמרו (בראשית רבה פ' יא) ויברך אלהים את יום השביעי ברכו במטעמים. והיינו דסעודת שבת יש בו מטעמים שערב לנפש שיש בו קדושה ומרגיש הנפש קדושה בטעם. וזהו שאמרו שבסעודה שעשה רבי לאנטונינוס בשבת הרגיש גם אנטונינוס מקדושת הטעם וערב לו. וכן בסעודת יום טוב יש בו מטעמים דישראל מקדשי ליה ומכניסים בו קדושה בהסעודות. וזה שמצינו בגמרא לשון עבידנא יומא טבא לרבנן ופירש"י (קידושין לא.) סעודה לתלמידים ומה הלשון יומא טבא. אך המכוון שמופיע קדושה להסעודה וזהו יומא טבא אור כי טוב. ומזה למד הים של שלמה בבבא קמא לעניין סעודת מצוה דסיום מסכת. וכן כונת יצחק אבינו ע"ה במה שאמר ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי. והוא דכתיב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפניו ותרגם אונקלוס ארי מצידיה הוה אכיל. ועיין ברמב"ן על הפסוק ויבז עשו שהביא מהאבן עזרא שיצחק היה אז עני ולכן אהב את עשו בעבור צידו והוא ז"ל חלק עליו עיין שם וכתב והציד אשר בפיו כן יעשו השרים בוחרים בציד כו'. ואחר כך כתב במה שאמר לברך אותו אחר עשיית המטעמים שיחול עליו רוח הקודש כענין והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' עיין שם. ואף שבודאי דברי הרמב"ן ז"ל אמיתיים ויש לו כונה בזה אבל מכל מקום גם זה אינו מובן וכי יצחק יאהבהו בשביל הציד והרי אנו רואים שרבקה צותה ליעקב אבינו לעשות גדיי עזים שטעמו כטעם הצבי ולא הרגיש יצחק אבינו ע"ה שינוי בטעם שיבחר בציד דוקא. גם מה שכתב שעל ידי הסעודה והמטעמים יחול עליו רוח הקודש והביא ממה שנאמר כנגן המנגן וגו'. שם בודאי היו מנגנים בשירות ותושבחות והיה שמחה של מצוה שכן למדו מזה שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה כמו שאמרו (שבת ל ע"ב) ובמדרש תנחומא מהו כי ציד בפיו היה צד את יצחק הצדיק בפיו עיין שם ודרש זה לתרץ שמפני כן אהבו. אבל מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כי ציד בפיו וכתרגומו ארי מצידיה הוה אכיל וכמו שכתב הרמב"ן וכמו שאמרו בבראשית רבה על פסוק כי ציד קופרא טבא לפומיה וכסא טבא לפומיה. אף שדרשו על הפסוק איש יודע ציד צד בבית צד בשדה כו', היך מתקנין מילחא עיין שם. ונראה על פי מה שכתב הר"ן (לריף רפ"ב דקידושין) על מה שאמרו מצוה בה יותר מבשלוחה אף על פי שאין אשה מצווה על פריה ורביה מכל מקום יש לה מצוה מפני שהיא מסייע לבעל לקיים מצותו עיין שם. והנה מצינו עשו שהיה מקיים כיבוד אב וכמו שאמרו (בראשית רבה פ' סה) אמר רבי שמעון בן גמליאל כו', ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו כו', ואף שבודאי לא היה כונת רבי שמעון בן גמליאל לשבח את עשו שקיים מצות כיבוד יותר ממנו שהרי זה אסור לומר כמה נאה כו', כמו שאמרו (עבודה זרה כ.) וכל שכן לשבחו במדה או שמקיים מצוה. רק בודאי כונת עשו לא היה לשם שמים רק מפני דרך ארץ חייבו שכלו לכבד אב ואם שהביאוהו לחיי עולם הזה היקר בעיניו ואדרבה הם מכבדים יותר לפי חביבות העולם הזה בעיניו. מה שאין כן ישראל שאין עולם הזה חשוב בעיניו שיכבד אבותיו מפני שהביאוהו לעולם הזה שהרי אמרו (עירובין יג ע"ב) נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא רק מכבד אב ואם מפני מצות ה'. וכונת רבי שמעון בן גמליאל היה ללמוד מעשיו שקיים מצות כיבוד מפני השכל ודרך ארץ ללמוד מזה לקיום המצוה לשם ה' וכמו שלמדו גם בגמרא (קידושין לא.) צאו וראו מה עשה כו', ודמא בן נתינה שמו. אך על כל פנים מצינו שקיים עשו כיבוד ומאכילו מצידיה תמיד. ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפילו שכר שיחה נאה כו'. ואף בשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות כמו שאמרו (נזיר כג ע"ב) ואף שהיה כונתו להרע לישראל ולעשות נגד רצון השם יתברך. כיון שהקריב קרבנות לה' זכה כו', וכל שכן עשו שהיה מאכיל לאביו ומקיים המצוה כתיקונה רק כונתו לא היה לשם שמים רק מפני חיוב השכל בודאי היה לו מצוה בזה. והיה יצחק אבינו ע"ה מרגיש באכילתו קדושת סעודת מצוה שהוא מסייע לו לקיים מצות כיבוד שאי אפשר לבן לקיים, כי אם על ידי סעודת האב שסעדו וכסברת הר"ן. וזהו ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ארי מצידיה הוה אכיל שהיה מטריח לחפש ציד להאכיל לאביו והיה מרגיש בזה קדושת סעודת מצוה והיה סבור שכונתו גם כן לשם שמים ועל כן אהבו שמאכילו סעודת מצוה:
(2406) ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא בתרא סימן י
מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב - הַדַּעַת, וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן. וְהָעִקָּר לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב, מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, הֵן תַּאֲווֹת הַנִּכְנָסוֹת לַגּוּף, הֵן תַּאֲווֹת שֶׁחוּץ לַגּוּף, כְּגוֹן כָּבוֹד, וְאָז בְּוַדַּאי יָשׁוּב אֶל ה':
אַךְ דַּע, שֶׁעַל - יְדֵי מָרָה - שְׁחוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג אֶת הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְעַל - כֵּן קָשֶׁה לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. רַק עַל - יְדֵי הַשִֹֹּמְחָה יוּכַל לְהַנְהִיג הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְיוּכַל לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, כִּי שִׂמְחָה הוּא עוֹלָם הַחֵרוּת, בִּבְחִינַת (יִשְׁעַיָה נ"ה): "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ", שֶׁעַל - יְדֵי שִׂמְחָה נַעֲשִׂין בֶּן - חוֹרִין וְיוֹצְאִין מִן הַגָּלוּת. וְעַל - כֵּן כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר שִׂמְחָה אֶל הַמֹּחַ, אֲזַי מֹחוֹ וְדַעְתּוֹ בֶּן - חוֹרִין, וְאֵינוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת, וַאֲזַי יוּכַל לְהַנְהִיג אֶת מֹחוֹ כִּרְצוֹנוֹ וּלְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, מֵאַחַר שֶׁמֹּחוֹ בְּחֵרוּת וְאֵינוֹ בְּגָלוּת. כִּי עַל - יְדֵי גָּלוּת אֵין הַדַּעַת מְיֻשָּׁב, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִילָה יב:) עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב, דִּמְיָתְבָא דַּעְתַּיְהוּ מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָלְכוּ בְּגָלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (יִרְמְיָה מ"ח): "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְכוּ', וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ, עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ" וְכוּ':
וְלָבוֹא לְשִׂמְחָה הוּא עַל - יְדֵי מַה שֶּׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עַל - כָּל - פָּנִים, כַּמְבֹאָר עַל פָּסוּק: "אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי" (בְּלִקּוּטֵי הָרִאשׁוֹן, בְּסִימָן רפב), עַיֵּן שָׁם. וְעַל - כָּל - פָּנִים יֵשׁ לוֹ לִשְׂמֹחַ בַּמֶּה שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא עָשַֹנִי גּוֹי, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִין: 'בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, וְהִבְדִּילָנוּ וְכוּ' וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת' וְכוּ'. מִכָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה רָאוּי לוֹ לִקַּח לוֹ שִׂמְחָה לְשַֹמֵּחַ דַּעְתּוֹ כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת (שַׁבָּת עז:):
'בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ', שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּקַשֵּׁר הַשִֹֹּמְחָה לְמֹחוֹ וְדַעְתּוֹ, וַאֲזַי הַמֹּחַ מְשֻׁחְרָר, וְיֵשׁ לוֹ יִשּׁוּב - הַדַּעַת כַּנַּ"ל, וְגַם לְמַעְלָה נַעֲשֶׂה מִזֶּה יִחוּד גָּדוֹל עַל - יְדֵי בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ:
כל טוב,
חיים רטיג, ישיבת ההסדר "בינות" רעננה.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם