פסיקת הרב ביגמן בנוגע לקול אישה.

שלום וברכה


קראתי בעיון עמוק את דברי ידידי הטוב הרב ביגמן הי"ו.
עמדתי לא רחוקה מעמדתו, אולם היא מחמירה יותר.
קודם שאתייחס לדברים אני מבקש להדגיש דבר יסודי: בדרך כלל, מובאת הלכה זו של "קול באישה" כעמדה המדירה את הנשים ופוגעת בהן. יש להדגיש כי זה צד אחד של המטבע בלבד, הנוגע לאותן נשים המבקשות להופיע או לשיר לבדן לפני גברים, שהן הבודדות. במקביל, הלכה זו מצמצמת את חיי הגברים כולם, החייבים להדיר עצמם מאופרה, הופעות וכדו'. לאמור: יש לדון בהלכה זו לעצמה, ולא להפוך אותה לחלק ממלחמת המינים (המיותרת לעצמה), שכן גם מבחינה עניינית יש פנים לכאן ולכאן בהלכה זו, כך שב"ה ניתן להתמקד בעיקר, שהוא ההלכה, ולא באג'נדה:

כדי שלא לחזור על דבריו, אכתוב ראשי פרקים בלבד:
א. שירת אישה שירת סולו נפסקה בהלכה באופן חד-משמעי כאסורה לגברים. אפשר שניתן לבסס דעה להתיר בדברי חלק מראשוני אשכנז, אולם בפועל היא נפסקה כאסורה. הדבר נובע בשל העובדה שקולה של אישה הוקבל בגמרא לאברי גופה ונפסק שזה לא רק לקריאת שמע. אני מתקשה לקבל את הסברא שניתן לבודד את המרכיב הזה מכלל הופעתה של אישה, וזאת משתי סיבות: הן בשל העובדה שכאשר מדובר בהופעת אישה כזמרת אין מדובר בקול בלבד, אלא בכל שפת הגוף המתמקדת לא בתכנים שהיא אומרת (שעמדתי הידועה שמצב זה מותר לחלוטין, כגון שיעורי תורה, הרצאות וכדו'), אלא בצורה. הסיבה השניה כי אני מתקשה לראות אפשרות הלכתית לקיים "מד רגישות", ולקבוע כי שיר כזה לא והופעה כזו כן.
ב. בשל העובדה שהלכה זו לעצמה היא כאמור מבוססת על חלק מהראשונים בלבד, ויש עוד צדדים להקל, ניתן להשתמש בקולות אלה במצבים מסוימים, כגון:
1) בשירת מקהלה.
2) בשירה מעורבת.
3) במצבים בהם "נתקעים" בשירת נשים שלא בכוונה תחילה, בצירוף סוגיית "אי אפשר ולא קא מיכוון".

\
כל טוב