עשיתי שירות בגוש, למה????

לשואלת היקרה שלום!
ביטאת בצורה כל כך ברורה (רציתי לכתוב 'יפה', אבל קשה לי להשתמש במילה הזו בהקשר כל כך כואב...) את מה שמרגישים כולנו.
אכן, חילול ה' הוא כל כך גדול, כבוד עם ישראל מושפל, האנשים הצדיקים והיקרים של גוש קטיף איבדו את מפעל חייהם, והדבר נעשה בכפיות טובה נוראה מצד עם ישראל.

וכך זועק דוד המלך לקב"ה (תהלים פרק י'):

[למה ה' תעמוד ברחוק, תעלים לעתות בצרה?]
בגאוות רשע ידלק עני יתפשו במזימות זו חשבו
כי הלל רשע על תאוות נפשו ובוצע ברך נאץ ה'
...
אמר בליבו שכח אל הסתיר פניו בל ראה לנצח
קומה ה' אל נשא ידך אל תשכח ענוים
[על מה נאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש]
ראיתה כי אתה עמל וכעס תביט לתת בידיך עליך יעזוב חלכה יתום אתה היית עוזר
שבור זרוע רשע ורע תדרוש רשעו בל תמצא
ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו
ה' תכין לבם תקשיב אזניך
לשפוט יתום ידך בל יוסיף עוד לערוץ אנוש מן הארץ:

את השאלות האלה אנחנו חייבים לשאול ולכאוב. לא להדחיק אותן אלא לבטא בצורה הבהירה ביותר.

וגם לדעת,
כי מעל להם - ניצבת אמונת הנצח של עם ישראל:

[לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה
כי כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יבולון]
בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה
והתענג על ה' ויתן לך משאלות ליבך
[גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה
והוציא כאור צדקך ומשפטיך כצהרים]
...
כי מרעים יכרתון וקווי ה' המה ירשו ארץ
ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו
[וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום]
זומם רשע לצדיק וחורק עליו שניו
ה' ישחק לו ראה כי יבוא יומו
...
ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן
ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא
שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום
ופושעים נשמדו יחדיו אחרית רשעים נכרתה
ותשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרה
ויעזרם ה' ויפלטם יפלטם מרשעים ויושיעם כי חסו בו

חכמים מלמדים אותנו שאחרי שמת קרוב משפחה – "שלשה ימים לבכי". אנחנו נמצאים עדיין בשלב הראשוני של הבכי, קשה לכולנו לשמוח – וזו התחושה הכי טבעית ובריאה. גם אלו שנראים לך שחיים כרגיל, אני בטוח שמאוד איכפת להם אבל כנראה קשה להם להתמודד עם הכאב, והם בחרו להדחיק אותו (אם כי נראה לי שזו לא דרך נכונה, ולוּ מסיבות פסיכולוגיות).

"כל מי שפעל עם אל, יבוא ויטול שכרו". כל אנשי גוש קטיף, וכל מי שהשקיע למען ביטול תוכנית הגירוש, זכה להתחבר לקדוש ברוך הוא חיבור שאי אפשר לתאר אותו. כולנו שואלים מדוע תפילתנו לא נענתה, ויחד עם זאת – אנו בטוחים ששום תפילה לא הלכה לאיבוד. הקב"ה לקח את כל הדמעות והניח אותם בבית גנזיו, עכשיו קשה לנו לראות את זה אבל אין ספק שבוא יבוא היום שנביט לאחור ונבין הכל.
אנחנו עוד נחזור לגוש קטיף, ולכל מרחבי ארץ ישראל המובטחת, ואין לנו שום ספק בכך – כי קיבלנו על כך צ'יק בחתימת ידו של הקב"ה. וכל המאמצים, כל התפילות, כל מסירות הנפש שהתגלתה בצורה כל כך מופלאה, שמורים בכספת ויבואו לידי ביטוי בבוא העת.
הכל הכל הכל, שום דבר לא הלך לאיבוד. אשרי מי שפועל עם אל, ומסכן מי שמנסה להפריע לחיבור שבין הקב"ה לעם ישראל.
כאשר האחים מכרו את יוסף הם אמרו "ועתה לכו ונשליכהו אל אחד הבורות, ונראה מה יהיו חלומותיו". אני בטוח שבבור יוסף התפלל מקירות ליבו אל הקב"ה שיציל אותו, והנה הוא נמכר לישמעאלים. בהיותו במצרים הוא המשיך להתפלל יום יום, ואז... הוא מושלך לבית הכלא.

ננסה לדמיין, מה היתה אז התחושה של יוסף?

אולם בסופו של דבר האחים באו ליוסף וביקשו את סליחתו. התברר שיוסף היה השליח להצלת כל עם ישראל, וכל המהלך הכואב הוביל ללידה של העם. גם עכשיו אנחנו בחבלי הלידה האחרונים לפני הגאולה. אפילו גדולי האמוראים ביקשו לא להיות בתקופה כזו, ועכשיו אנחנו מבינים היטב למה – ויחד עם זאת, אם אנחנו כאן כנראה שיש לנו את הכח.
הגר"א שחי לפני 250 שנה צפה את הכל:
"לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה בדרך חבלים ונעימים... [לדעת מראש כי בעקבות משיחא מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה...] לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית בייסורים, אבל בזה היא נקנית ממש... עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים מצד שרו של עשו וגם על ידי ארמילוס שר הערב רב, אבל בסופו נופל ביד שרו של יוסף...
ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו אם יהיה ח"ו איזה קושי, איזה מכשלה בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב יוושע, ומן המיצר נגיע למרחביה".

נזכור כי את הדברים האלה לא כתב... חבר ב"חברים מקשיבים", אלא הגר"א! וזה מדהים לראות איך דבריו מתממשים בצורה כל כך מדוייקת. כנגד גאולתם של ישראל חברו ישמעאל, עשיו ולצערנו גם כוחות חלשים בעם ישראל. היסורים מקנים לנו את ארץ ישראל, כמו שכתבת את – כל כך התחברנו למקום הזה ומתוך כך לארץ ישראל כולה. בסופו של דבר, כל המעכבים את גאולתינו יפלו.

לסיום אני רוצה להעתיק את הפסוקים שבהם נמצא הביטוי 'עת צרה היא ליעקב וממנה יושע', אותו מביא הגר"א:

כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אָמַר ה' וַהֲשִׁבתִים אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבתָם וִירֵשׁוּהָ:
ד וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל וְאֶל-יְהוּדָה: ה כִּי-כה אָמַר ה' קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם: ו שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם ילֵד זָכָר מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן: ז הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמהוּ וְעֵ צָרָה הִיא לְיַעֲקב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ: ח וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶשְׁבּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק וְלֹא יַעַבְדוּ בוֹ עוֹד זָרִים: ט וְעָבְדוּ אֵת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם:

נשים לב מה כתוב כאן: עם ישראל כבר חזר לארץ, רואה ניסים כל כך גדולים, והנה באים יסורים כאלה ש"כל גבר ידיו על חלציו כיולדה, נהפכו כל פנים לירקון". אם אשה שיולדת לא היתה רואה אף פעם תינוק שנולד, היא היתה בטוחה שזהו... ופתאום - באה הלידה. "הוי כי גדול היום ההוא מאין כמוהו". אנחנו לא יודעים מתי בדיוק, אבל בטוחים שהרכבת שמוביל הקב"ה לא תיעצר. יש סיבובים ופיתולים, לפעמים נדמה שהולכים אחורה – אבל בסוף רואים איך הכל הוביל לגאולה השלמה.

[איך קמים?]
קודם כל, לא שוכחים אף פעם את כל מה שהיה כאן, את האנשים ואת המקומות. אני הייתי מציע לתלות בבית תמונה מגוש קטיף, כמו שכאשר מת קרוב משפחה לא מפסיקים לדבר עליו אלא להיפך – תולים תמונות שלו ומדברים, כי הדחקה רק תדחיק את הכאב למקומות עמוקים עד שהוא יתפרץ בקול רעש גדול.
רק נשים לב שתחושות הכאב הגדולות, הבריאות והלגטימיות לא ישקיעו אותנו בביצה של יאוש ודיכאון אלא להיפך – יחברו אותנו עוד יותר אל הכיסופים לגאולה השלמה, "וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". אין לנו ספק שיבוא היום ונחזור לגוש קטיף ולכל מרחבי ארצנו, אנחנו עומדים עכשיו בפני ניסיון לא פחות קל מהניסיונות הקודמים שעמדנו בהם בגבורה – הניסיון שבו אנו נדרשים לראות את המהלך הכללי, להישען הישענות מוחלטת על הקב"ה, ולהמשיך לפעול את כל הפעולות שהתחלנו בהם בשנה וחצי האחרונות. עכשיו אנחנו מבינים הרבה יותר טוב את הסיפור על רבי עקיבא והשועל שיצא מבית קדשי הקדשים – מבינים הרבה יותר טוב גם את הקריעה שקרעו כולם, מבינים הרבה יותר טוב את הבכי שבכו החכמים, ומבינים הרבה יותר טוב כמה גדלות נדרשה מר' עקיבא שראה גם את בית המקדש בתפארתו, כדי... לצחוק.
אין לי ספק שהשנה וחצי האחרונות בכלל, והשבוע האחרון בפרט – יביאו לגל גדול של תשובה והתקרבות לה' של כל עם ישראל. כי את האמת אי אפשר להסתיר, ויש הרבה שעכשיו רואים להיכן מובילה תרבות חסרת ערכים, ולאלו תעצומות נפש זוכים כאלו שמחוברים לאמונה. כמה מסכנים אלו שהם חסרי חוט שדרה, שמתנתקים מעמם ומארצם.
הניתוח המאוד כואב שעברנו ואנחנו עדיין עוברים, הוליד בתוכינו כל כך הרבה כוחות חזקים ומבריאים. כמה גדול התפקיד המוטל עלינו, להפיץ את האור הגדול בכל עם ישראל.

אפשר לעיין גם בקישור:
http://www.makshivim.org.il/n_show.asp?id=6060

שנזכה לבשורות טובות
יעקב,
yaakov@makshivim.org.il