שאלה
שלום לכבוד הרב,
כבר חודשים שאני חושבת לכתוב את השאלה שמטרידה אותי ודוחה את העניין כי אני מקווה שה"בעיה" תיפתר ואצליח להיות שלימה עם העניין. וזה לא קורה. אני מתנצלת מראש על האורך והזמן שאני גוזלת ממך אבל ממש ממש אודה לתשובתך כי אני אובדת עצות.
יש לי בעיה עם נושא כיסוי השיער.
חשוב לי לתת קצת רקע כי זה נראה לי קשור לעניין-
אני נשואה 5 שנים, נשואה לבחור שנראה על פניו די 'דוס'(חיצונית יותר) ואני מבית דתי לאומי גם די חזק (אחים בחורי ישיבות בעברם, למדתי באולפנה, אמא מכסה את הראש)
במשפחתי 2 מגיסותיי הולכות עם כיסוי סמלי ביותר(גודל טישו) ושיער גולש בחוץ, גיסה אחת דוסית יותר ומכסה הכל אבל אין לנו אותו סגנון ואנו לא באותו גיל. במשפחתי המורחבת כולן חרדיות שהולכות בפאות יפות או חילוניות שלא מכסות כלום. יש לי 2 גיסות מבוגרות ממני(מצד בעלי) שכן מכסות הכל במטפחות.
אני גרה כבר 5 שנים בבני ברק(גדלתי בהתנחלות) שברובה מאוכלסת בחרדים ולכן- בפאות.עם הזמן סיגלתי לי לבוש פחות 'מתנחלי' ויותר 'עירוני' אך בגבולות הצניעות.
כל פעם שאני יוצאת מהבית יש טקס של שעה לסידור הכיסוי כי אני לא מצליחה להיות שלימה עם איך שאני נראית.
יש לי-וסליחה על חוסר הצניעות- שיער מאוד מאוד יפה שברווקותי היה סימן ההיכר שלי, הלכתי איתו לרוב פזור או בשלל תסרוקות. כשנישאתי, קיבלתי על עצמי את ההלכה בעניין כיסוי הראש אפילו די בשמחה מתוך רצון אמיתי לקיים את ההלכה ולא לחפף כמו הרבה בנות דתיות, אבל ככל שעבר הזמן הבנתי כמה ויתרתי וכמה קשה לי נפשית עם העניין.
אני לא יודעת אם זה בגלל שאני מרגישה חריגה בנוף המשפחתי והסביבתי שלי- היחידה שאף פעם לא נראית עם שיער(לא משנה אם אמיתי או מלאכותי), או כי אני חסרת בטחון באופן כללי וחשוב לי מאוד להיות אסתטית ויפה(קודם כל בעיני עצמי) ושיער הוא חלק בלתי נפרד מזה. או כי אני מרגישה פחות נשית. אני אציין למען הכנות שאני נראית די נאה בכיסוי ראש(מטפחת, כובע) ועדיין זה לא זה..
יכולתי להוריד את הכיסוי כמו אחת מגיסותיי ולצפצף על הכל, אבל קשה לי עם זה ולא בגלל ה'מה יגידו' אלא כי חשובה לי ההלכה למרות הכל. אני רוצה לזכות להיות שלימה עם עצמי כאשה ולהרגיש טוב עם עצמי לא רק כשאני בשיער פזור לייד בעלי אלא גם בחיים שבחוץ- כשאני עובדת, בארועים משפחתיים שמתנאים לכבודם. במקום זה אני לא יכול
תשובה
שבוע טוב ומבורך.
שאלתך נוגעת ללב, וחושפת התלבטות עמוקה ואמיצה של אישה שמרגישה מחוייבת להלכה ורוצה לקיים אותה ולא מתוך 'חיפוף', ומאידך שנשיותה ומודעותה לעצמה ולעולם שבחוץ מעציבה אותה ומקשה עליה להמשיך ולשמור על הנורמה אותה קיימה עד כה.
אנסה להתייחס לשאלה מכמה היבטים, ואני מקוה שאוכל לתרום משהו לחייך ולשמחה שבהם...
ראשית, את תחושותייך כאישה המכסה את ראשה לא אוכל להבין עד הסוף, לאור היותי גבר. אני מודע ומכיר את הקושי הזה משיחות כאלו ואחרות, ויכול להעריך בעצמי על מה מדובר, ובכל זאת - לא נדרשתי לצעד שכזה, וממילא דבריי לא יכולים להכיל את התחושות שלך עד תומם. בכל זאת, גם אני (ואני מניח שכל אדם דתי באשר הוא) ניצב מפעם לפעם מול הלכה שלא בהכרח משמחת אותו, ולעיתים קשה עליו. הרב סוליבייצ'יק כתב לא פעם אודות הצעד של הויתור בשם קבלת עול המצוות, הנסיגה, ההשהיה של הרצון שלי.
נכון ששאיפתנו העקרונית היא לקיים את המצוות מתוך שמחה ומתוך הזדהות, ואכן כשזה מצליח זה נפלא, ובכל זאת, ישנן הלכות שלא משמחות אותנו, ועדיין - זו המסגרת ההלכתית. יכול להיות שדרושה העמקה בשאלת היחס להלכה ומהותה של ההלכה וכו', אך לא אעשה זאת כאן.
שנית, אכן ההלכה בנושא כיסוי ראש כוללת דעות שונות ומגוונות. כמעט כל הפוסקים תמימי דעים כי יש צורך בחבישת כיסוי ראש כלשהו, ונחלקו בשיעורו. חשוב לציין כי הרב יוסף משאש פסק (תוך שימוש בטיעונים שחלקם עלו בדברייך) כי בימינו אין צורך בכיסוי ראש לאישה נשואה, ובכל זאת דעתו נדחתה על ידי רוב ככל הפוסקים.
בתוך הפוסקים ישנה קשת של התייחסויות למידת הכיסוי הנדרשת - כיסוי רוב השערות, כיסוי הראש והיתר להוציא שיער הגולש, כיסוי כל הראש למעט רוחב 2 אצבעות וכיסוי מלא. איני מוצא טעם בפירוט כל שיטה ושיטה, כי התרשמתי שאת מודעת היטב לגישות הללו. השאלה היא מה עושים במקרה כשלך וכיצד ניגשים אל ההלכה והדעות השונות.
כמדומני שהמציאות הקשה אותה את מתארת (לרבות בכי יומיומי, שעות של התעסקות בכיסוי הראש ועוד) יכולה להיפתר אם תסמכי על דעות המקילות יותר מזו שאת רגילה בה. ייתכן ותזדקקי להתרת נדרים, אך באופן עקרוני איני רואה בזה פסול. לא מדובר כאן על 'חיפוף', אלא על אימוץ גישה הלכתית מקילה יותר, שנתמכת על ידי גדולי תורה ופוסקים ידועי שם. כמובן שהחלטה שלך להישאר נאמנה למנהגך תעורר כבוד והערכה, אך בעיני גם החלטה לשנות את המנהג היא החלטה כנה ורצינית, שעד כמה שדעתי משגת, תשמח את רבש"ע... שמחתך ושלמותך עם ההלכה גם הן ערך, כאמור, במגבלות ההלכה הפסוקה.
מעבר לשני היבטים אלו אנסה לציין עוד שתי נקודות. האחת קשורה לסביבה והשניה לזוגיות.
מבחינת הסביבה, ומבלי להיות שיפוטי, כמדומני שכדאי שתנסי לא להסתכל על הנשים האחרות (זו עם כובע, זו מגלה את ראשה וכו' וכו'). נסי להיות שלימה עם עצמך, ישרה כלפי אלוקים ואדם. האנשים שמסביב (ובעיקר הנשים) נמצאות כל אחת במקום אחר מול רבש"ע ומול עצמן, וחבל לנסות וליצור אמת מידה לאור תגובותיהן (בוודאי תגובותיהן הצפויות...)
ביחס לזוגיות - כל האמור כאן לא יכול להוות פתרון ללא שיתופו של בן זוגך. הן בכאב, הן בכיוון שבו תבחרי לצעוד והן בגיבוי בהמשך הדרך. אינני ממליץ על צעד חד צדדי שלא בהחלטה משותפת של שניכם, ואני מניח שהוא יגבה ויכבד את החלטתך באשר היא.
אם תמצאי לנכון להמשיך ולשאול - אשמח לסייע, ואם תחפצי אף בשיחת טלפון או בהכוונה למישהו (ואולי דווקא מישהי) מאזורך - גם זאת בשמחה.
היי ברוכה, ובע"ה תמצאי את השביל שלך בדרך להלכה שאותה ה' רוצה מעמך.
בסופו של דבר, ההחלטה היא שלך, תוך עמידה כנה מול עצמך ומול רבש"ע.
בהצלחה רבה.
אורי
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם