שאלה
שלום רב.
קראתי בספר "בגן האמונה המבואר" שיש להימנע מעצבות וישנם דברים שלא הבנתי: האם עצבות כוללת כל רגש לא נעים, ויש להימנע גם מצער, כאב, בכי, אכזבה וכו'?
האם הכוונה היא שצריך להימנע כל הזמן מהעצבות או שכאשר קרה מקרה לא נעים כן מותר לחוש עצב אך שרגש זה לא ישלוט והאדם יהיה מדוכדך חלק ניכר מהיום? תודה.
תשובה
רבי נחמן כותב: "לב נשבר ועצבות אינו עניין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול. ועצבות, שהוא מהטחול, היא סיטרא אחרא והקדוש ברוך הוא שונא אותה, אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך..."
עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך חס ושלום על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו..." (שיחות הר"ן מ"א, מ"ב).
בשיחה זו נוגע רבי נחמן בהבדלים הדקים שבין מידות הנפש הסמוכות ודומות זו לזו. ממנה אנו למדים עד כמה מצד אחד מופלאה ועדינה היא עבודת הנפש, ועד כמה מסוכנת ומועדת לטעויות מצד שני.
מכאן גם מתברר עקרון חשוב בעניין כוחות הנפש - כל כח שהוא, יכול להיות חיובי ויכול להיות שלילי. הכל תלוי באופן השימוש בו, ובביקורת המתמדת על פעולתו. (מובן גם, שאדם שאינו מבקר את כוחותיו ואינו מתבונן בפעולתם, יכול בנקל רב ובלי משים לסטות אל השלילי וההרסני...)
עצבות ולב נשבר. עד כמה דומים בעינינו המושגים והתחושות הללו. כמעט מילים נרדפות. אך כפי המתבאר מדברי רבי נחמן, שני מושגים אלה אינם אלא שני הפכים גמורים. שונים לחלוטין במקורם, ושונים לחלוטין בהשפעותיהם...
שורש שניהם - מרירות וצער נפשי. אך העצבות היא צער שצילם של המוות והיאוש מרחפים עליו, ואילו לב נשבר הוא צער המוליד חיים, כח מניע, מעורר...
כשאדם שרוי בעצבות פרושו של דבר שהוא חש בודד, כביכול הקדוש ברוך הוא השליכו לפגעי הזמן, אינו רואה בצרתו ועזבו לנפשו. או אז חש האדם כי אין טעם לדבר, אפסה תקווה, ואפילו גופו הפיזי הופך כבד וחסר תנועה.
ואילו לב נשבר הוא מרירות המלווה בגעגועים, מרירות שאיננה מטשטשת את התקווה, אדרבא, נותנת כח לפעול ולשנות, כדרך שהגעגועים לאדם יקר עשויים להעניק כח לפעול גדולות ונצורות.
אם כן, מאחר ששניהם נובעים, לכאורה, מתחושה של מרירות - כיצד נוטה הצער הנפשי לעצבות ומתי הוא הופך ללב נשבר? דבר זה תלוי במידה מרובה ביותר, בתפיסת האדם את עצמו.
יסוריו של אדם המדמה כי מן הראוי היה שיתמלאו כל חפציו, כי הקדוש ברוך הוא חייב לו דבר מה, יולידו עצבות, כי משמעותם של יסורים בצרוף גאווה - עצבות, טרוניה וכעס.
ואילו זה הזוכה להכיר בקטנותו ושפלותו, משבאים עליו יסורים - מאשים את עצמו, ומצדיק עליו את הדין. עם זאת, עדיין מבקש הוא רחמים ונושא עיניו לבוראו שיושיעו. בחסד, ולא בדין.
יסורים בצרוף ענוה - לב נשבר וגעגועים לה'.
וכבר אמר דוד המלך, העניו למרות מעלתו ומלכותו: "טובתי - בל עליך". רבונו של עולם, אף שאתה הוא מקור הטוב, בכל זאת "טובתי", דהיינו מילוי צרכי ורצוני, דבר זה "בל עליך", איננו מוטל עליך, אינך חייב"לי דבר, ואין מקום לטרוניה כלפיך אם לא נתמלאו משאלותי.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם