שאלה
שלום רב.
יש לי התלבטות שקשורה בהרבה מקרים בחיים- מה קודם למה- הענווה שלי או גאוות הקבוצה ממנה אני בא. לדוגמה:
ללכת עם חולצות של שקיבלתי מהצבא, מהתנדבות, מקורסים בכושר קרבי או מכל דבר מבורך אחר,או לא? מצד אחד- זה ישר מעלה לי את רף הגאווה העצמית-כשכולם מסתכלים על כמה אני מצטיין בדברים טובים,מתנדב,ספורטאי או לוחם טוב, לפעמים מתעניינים ושואלים על מה ולמה קיבלתי את החולצה- והגאווה האישית נוסקת. מצד שני- זה מאוד תורם לאווירה הכללית בחברה- ככל שיותר חבר'ה יסתובבו עם חולצות של ארגוני התנדבות או צבא, או כל דבר אחר טוב- האווירה הכללית תהיה שאיפה של כל אחד להגיע בעצמו גם לדברים האלו- וכך אם אני רק אסתובב עם החולצה הזו אני יכול להשפיע על עוד אנשים לתרום,להתנדב ולהצטיין. ועוד, זה משפר את גאוות היחידה של הציונות הדתית ממנה אני בא כשאנשים חילונים שאני בא איתם במגע רואים בי דוגמה לכל החברה שממנה אני בא(במובן החיובי, שכולם תורמים, או הולכים לקרבי,או למכינות קד"צ וכו'...), או של מקום מגורי, או של כל קבוצה שממנה אני בא.
דוגמא נוספת היא ,האם יש לשוחח בכלל ולשתף בדברים טובים שעשיתי- מבחינת מידות- לא ראוי, כי אז ברור,ומניסיון זה קורה, שאתה מתגאה ובפנים אתה מרגיש איך הערך שלך עולה- שזה דבר פסול. מצד שני- שוב,אפשר ככה לקדם רעיונות מבורכים בחברה.
אני נתקל בהתלבטויות האלו פעמים רבות בשגרת החיים, אם יש לך איזו עצה או ידיעה, לאו דווקא דתית עם מקור מוסמך מהרמב"ם, איך צריך לנהוג במקרים כאלו- אשמח אם תשתף אותי.
תודה רבה ויום טוב!
תשובה
שלום רב.
שאלה יפה שאלת, והיא משקפת את אחת ההתנגשויות שיש בעולמו בין ערכים.
אתחיל ממשפטי הסיום שלך - כמדומני שהעולם הדתי, לרבות מקורות מוסמכים (ומהרמב"ם בפרט) כולל הרבה מאוד עצות וידיעות בתחומים אלו ממש. אני לכשעצמי איני מקבל תמיד את ההבחנה בין 'דתי' ל'ערכי', אך לא על זה שאלת...
לגופן של שאלות -
כמדומני שהמפתח בשאלתך הראשונה נעוץ בתחושתו של לובש החולצה (כמשל). אם הוא הולך עם חולצת 'קורס מכי"ם' וכולו מלא גאוה על כך, והוא זוקף לעצמו את ההצלחה בקורס, ומלא בתחושת חשיבות כתוצאה מכך שכולם מסתכלים עליו, הרי שבהחלט מדובר בגאוה שאיני רואה בה ברכה.
מאידך, אם האדם לא מחזיק טובה לעצמו, כי לכך נוצר - והוא יודע ומאמין שמדובר במימוש של כוחות שנתן לו הקב"ה, ושהוא סיים את הקורס הודות לחינוך שקיבל, למפקדים שהדריכו אותו, ובכלל - ההליכה עם החולצה לא נובעת מרצון שכולם יראו כמה הוא טוב (כי הוא מודע למגבלותיו וחולשותיו), אלא ממניעים חיוביים (דוגמת המחשבה שזה יעודד אחרים להתגייס, מחשבה שאיני בטוח בנכונותה, אך לא אאריך בזה כעת) - הרי שזה מצב אחר, ולכאורה הוא מזמין התנהגות אחרת.
לגבי שאלתך השניה -כמדומני שכאן טוב יותר לא לספר על עצמך, אלא (במידת האפשר)להסתפק בתיאור העניין, או לומר 'אני מכיר מישהו ש...' או לומר 'אנחנו עשינו...'. גם כאן אם האדם אומר דברים בשבח עצמו, אבל מודע היטב לכך שכוחותיו נתנו לו ע"י בוראו, ושיש לו גם חסרונות רבים, ושיש לו מה ללמוד מכל אדם - הרי שמצבו שונה מהגאוותן הרגיל.
אלו עצותיי הקצרות.
כל טוב
אורי
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם