ענווה פסולה

כותב רבי נחמן מברסלב (תורה קי"ב): "העיקר שהכל תלוי בו הוא אמת, לילך בדרך אמת לפי מדרגתו". היכן שהאדם נמצא, אפילו בתכלית השפלות, יש לו תקווה - אם יש בו אמת.

"לילך בדרך אמת לפי מדרגתו".

אפילו יודע האדם דרך אמת מהי, אפילו החל צועד בה ומיישמה, עליו לבדוק, קודם כל, את מצבו ומעמדו האמיתי בעולם, ורק כך תהיה השקפתו על חייו בהירה ומדוייקת.

המידה העיקרית והמכריעה ביותר המונעת מן האדם לראות את מצבו האמיתי, היא מידת הגאווה.
כולנו נגועים ברעל הגאווה, וזו מעוותת את יכולתנו לראות את מקומנו ומעמדנו האמיתי בעולם. שהרי סוף סוף כל אדם יודע כי מיליארדים כמוהו נולדים ומתים, באים לעולם וחולפים ממנו, ורק קומץ קטן מאד של בני אדם יודע בכלל על קיומו או יצטער על מותו.

כמה קצרים חייו של האדם בתוך הזרם הגדול של ההיסטוריה האנושית. כמה פגיעים, חלושים וחשופים גופו ונפשו לתהפוכות החיים. כמה מוגבלים כשרונותיו לחשוב, להבין, לזכור או לנתח את המציאות. כמה דברים נעלמים לגמרי מדעתו ורחוקים בתכלית מהשגתו. וכמה, לאור הקטנות הזו, פעוטים וחסרי חשיבות כל שמחותיו או התרגזויותיו, כמו שכתב שלמה המלך בחכמתו (קהלת ט' ה' ו'): "כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה. ואין להם עוד זכר, כי נשכח זיכרם. גם אהבתם, גם שנאתם, גם קינאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש".

זהו מקומו ומדרגתו האמיתית של המין האנושי - שפלות וקטנות. לו היה מכיר בקטנותו, היה מכיר, מתוך כך, בגדלות הבורא, ומתבטל אליו, והעולם היה בא אל תיקונו. (וכלשון הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק שני סעיף ב': "ויודע שהוא בריה קטנה, שפלה, אפלה. עומדת בדעת קלה, מעוטה, לפני תמים דעות").

אמנם ארס הגאווה מסתיר מעינינו את הדברים הברורים והפשוטים הללו, ומשום כך מדמה האדם שהינו מה שאיננו.

בתפיסת עולם כזו, ודאי שאינו מסוגל להשתחרר לעולם מקטנותו ושפלותו, מאחר שאינו מכיר בה ואינו מודה בקיומה. אולם דווקא זה המתבונן במעמדו האמיתי, מרוקן עצמו מתחושת החשיבות העצמית המעניקה לו תחושה כוזבת של ביטחון, הוא הוא שיזכה למעלה אמיתית, ככלי העשוי להתמלא בתוכן רק לאחר שיתרוקן. וכן מובא בספר הזוהר הקדוש במעלת הענוה: "מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב הוא זעיר" (זוהר חלק א' עמ' קכ"ב), שפירושו - מי שהוא קטן (בעיני עצמו, דווקא הוא) גדול. ומי שהוא גדול (בעיני עצמו), דווקא הוא קטן.

"כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו", קורא הנביא (ישעיה מ' ד'). השפל כגיא - סופו להתעלות ולהתנשא, ואילו הגאה כהר עתיד להיות מושפל.
רק המכיר בקטנותו האמיתית, יוכל להכיר במעלתו האמיתית. יש לאדם מעלה וערך, ואלו עולים לאין שעור על מעלת כל הברואים, אולם ערך האדם האמיתי יכול להתגלות רק לאחר שיפנה מעצמו את גאוותו ויהפוך לכלי לאור האלוקי. וכבר גילתה לנו התורה שזו היא מעלתם המיוחדת של ישראל, לבטל עצמם לבוראם, ככתוב: "לא מרובכם חשק השם בכם, כי אתם המעט מכל העמים". אתם - בכוחכם להמעיט עצמכם.

כותב רבי נחמן: "הנה הגדלות מפיל את האדם ומשפילו הן בגשמיות והן ברוחניות. כי איש ישראל אם הוא דבוק בהשם יתברך ובאמונתו הקדושה - אזי אינו יכול לשלוט עליו שום דין ולא יהיה לו שום נפילה, כי מי יוכל ליגע בו באשר הוא קרוב אל המלך ובאיזה מקום אשר הוא חונה שם הר אלוקים וממשלת הקדוש ברוך הוא עליו. אבל אם הוא נופל מאמונה, היינו שנפל בגדלות ואזי הוא מובדל מהקדוש ברוך הוא, ואז "אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד", ואז כל הדינין שורין עליו" (ליקוטי מוהר"ן. מן התורות המושמטות)

יש קשר בין המילים הללו, שנכתבו לפני כ200 שנה באוקראינה, למה שעובר עלינו היום?

צר לנו. צר מאד. בגוף, בנפש, בממון.
את מי לפטר? את מי לתבוע לדין? במי לנקום? מי אשם בעוול שנעשה לנו ומי ישלם עליו?

כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים במחשבות העקרות הללו? כמה ניסיונות כבר ניסינו, בכל דרך שידענו, להביא מזור לעם ישראל, לבניו, לארצו, לעצמנו? ולא עלה בידינו.

למה אנחנו נופלים? מדוע אנחנו מושפלים?
איך קורה ששוב ושוב מכים בנו דינים?
יש דרך שלא ניסינו? יש עצה שלא בדקנו?
יש צעקה שלא הרמנו?
ולא עלה בידינו.

"רב לכם סוב את ההר, פנו לכם צפונה", אומר ה' אל משה. למרות שהדרך הקצרה מים סוף אל ארץ ישראל עוברת דרך הרי אדום, נצטוו בני ישראל להקיף את את אדום ולא להתגרות מלחמה בבני עשו היושבים שם. ואמרו ב"מדרש רבה: "אם באתה שעתו של עשו - הצפינו עצמכם מלפניו, שנאמר "פנו לכם צפונה". אל לנו להתגרות בבני עשו, לא בצאתנו ממצרים ובפרט לא כשקרנם עולה ושעתם מצלחת.

ומבאר ה"כלי יקר" על פסוק זה: "רבים אומרים, כי פסוק זה נוקב ויורד עד תהום ויש בו רמז לשעה ולדורות. ועניין סבוב זה שילכו סחור לכרם ה' צבאות לא יקרבו, כי ימים רבים לישראל שהיו נדים ונעים סביבו ולא יותן לישראל כוח עליהם עד מדרך כף רגל, עד שיבוא מי שנאמר בו "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים" (זכריה י"ד ד')

בעולם שעשו שליט בו – עלינו להצפין את עצמנו. משלא כך עשינו – עד עפר הושפלנו.

אבל המציאות החיצונית היא רק שיקוף, תוצאה, קצה קרחון. המציאות הפנימית היא המציאות האמיתית, היא שורש הדברים וסיבתם. עמוק עמוק מתחת לפני האדמה, במקום שאיש לא רואה יש מרכז בקרה. יש שם בעצם רק כפתורים, אבל לכפתורים מחוברים חוטים ואליהם קשורים כל הדברים. אם משהו קורה מעל לפני השטח, הוא כבר קרה לפני כן במעמקים. מרגע שהוא קורה שם, הוא כבר בלתי נמנע, ואם הוא לא קורה שם – הוא לעולם לא יקרה בשום מקום.

מחפשים פתרונות בחוץ. מחפשים את מי להאשים, איך לשנות את המצב. מנסים כך ומנסים אחרת, ונכשלים, נכשלים, נכשלים, עד זוב דם, עד ייאוש, עד אדישות, עד כפירה. אבל אף אחד לא טורח לבקש את השורש, אף אחד לא רואה את החוטים המובילים פנימה. איש לא מבקש את המקום שבלחיצת כפתור אחת ישנה את הכל.

חסד הבורא הוא שאותו מרכז בקרה איננו נמצא באמת רחוק במעבה האדמה או בשמיים, הוא קרוב יותר מאשר נוכל אי פעם להאמין, הוא נגיש ופתוח לגמרי בפני כל אחד ואחד מאיתנו, כל הזמן. המוח.

"הנה הגדלות מפיל את האדם ומשפילו הן בגשמיות והן ברוחניות".
כאשר במוח יש גדלות, כאשר בלב מתנוססת רוממות, כאשר מציאותנו נפרדת מן הבורא ואנו חשים כי אפשר להסתדר, בעצם, בלעדיו, כי אנחנו חזקים וחכמים ושולטים במצב. או אז במרכז הבקרה הפנימי מתחילים להילחץ כפתורים, ונמשכים אחריהם החוטים אל המציאות החיצונית. "ומשפילו, הן בגשמיות והן ברוחניות".
וכי אין השפלה גשמית ורוחנית מנת חלקנו מיום ליום ומשעה לשעה? כי "אם הוא נופל מאמונה, היינו שנפל בגדלות ואזי הוא מובדל מהקדוש ברוך הוא, ואז "אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד", ואז כל הדינין שורין עליו". "אם כן - כשנופל מהאמונה נקרא "מחריבי ירושלים" מחמת הפרדתו מהשם יתברך ובאים ישראל בגלות" (דהיינו שנעקרים ממקומם)

כנראה לא מספיק שמנו לב. עכשיו מאירים את עינינו: לא בו בטחנו באמת, לא לישועתו ציפינו בכל לב. "כי איש ישראל אם הוא דבוק בהשם יתברך ובאמונתו הקדושה - אזי אינו יכול לשלוט עליו שום דין ולא יהיה לו שום נפילה, כי מי יוכל ליגע בו באשר הוא קרוב אל המלך ובאיזה מקום אשר הוא חונה שם הר אלוקים וממשלת הקדוש ברוך הוא עליו".

אבל שם, במעמקים, במוח, במרכז הבקרה, יש גם תיקון. בלי הרמת קול, בלי הנפת יד, בלי הפגנת כוח. רק לגעת נכון בכפתורים שמושכים בחוטים. "כי מי יוכל ליגע בו, באשר הוא קרוב אל המלך ובאיזה מקום אשר הוא חונה שם הר אלוקים וממשלת הקדוש ברוך הוא עליו".

להחזיר את הממשלה – אליו. לבקש בכל לב – מלכותו, כי באמת כבר אין לנו שום דבר אחר.
זהו הרי, מה שמבקש כל יהודי בימים הקדושים של ראש ותחילת כל שנה: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך. וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו – ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".

אבל עשו, עשו שבלב כל אחד מאיתנו, נלחם בכל כוחו שלא נרד אל המעמקים, שלא נכיר את כוחנו. לעולם ינסה למשוך אותנו לפעול נגדו כמוהו, בשיטתו, בדם, בחרב, בהרמת קול והפגנת כוח. אבל אנחנו נהפוך דם לדום. הפעם נלמד לקרוא את המפה הפנימית כי אין לנו כבר שום מפה אחרת. הפעם נגלה את כוחנו האמיתי, את כוח מלכנו המפעם בנו, שאין מלך ושליט בלתו.

את אותו פסוק המזהיר בחיצוניות, שלא להתגרות בעשו ולא לנהוג כמוהו, לומד רבי נחמן גם באופן הפנימי. "רב לכם סוב את ההר", די לכם בחיצוניות העשוית. "פנו לכם צפונה", היכנסו פנימה, אל המקומות הצפונים והנסתרים שבכם. ואם תבקשו שם את פני מלך עליון – יתגלו פניו גם בחוץ, יסתלקו הצללים וכל עושי דברם.

"ועלו מושיעים בהר ציון, לשפוט את הר עשו".

אבל המוח מורעל. כל כך מורעל עד שאיש אינו יודע על כך. מה שתשמע ומה שתשמיע בכל שיחה. מה שתראה, מה שתחשוב, מה שתרגיש, זה רק תוכנת מחשב אחת מורעלת. או גאווה או ייאוש. או אפס או אחד. כלום כלום חוץ מזה, כי מישהו חותר תחתינו, בתוכנו, בלי ידיעתנו.
כמובן, אנחנו קמים בבוקר (בקושי) מתפקדים (בקושי), מחייכים (כי אין ברירה), אבל בפנים מכרסמת אותנו תועלת מרעילה לאמר: "עזב אלוקים את הארץ".

ומיד כל אדם מאמין יתקומם: אני מורעל? לי יש כפירות? אני מתגאה?

כמובן, אנחנו יכולים לדבר עליו, ללמוד את דבריו, אפילו לקיים את מצוותיו ברמה זו או אחרת, אבל לא נגלה לאיש שבתוכנו הוא כמעט לא קיים. אור עמום, חסדו נסתר, אהבתו כבויה.

"אמר רבי יהודה: אלמלי הוו ידעין בני נשא רחימותא דרחים קודשא בריך הוא לישראל - הוו שאגין ככפיריא למירדף אבתריה" - "אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא לישראל - היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו" (זוהר חלק ב' דף ה') ומתוך דבריו שמענו, שמה שאנו מתרפים במלאכת שמיים, ולא זו בלבד שאיננו רודפים אחרי ה' אלא נמלטים מפניו, הוא מסיבת הדמיון המר שבוראנו הוא כצר וכאויב לנו חלילה.

עוד ועוד חללים נופלים, עוד ועוד אנשים הולכים חלולים, מדברים חלולים, אין לב. לא מרגישים כלום. לא אהבת ה', ולא יראתו, לא גדולתו, לא אין סופיותו, לא חסדו. כי אם היינו מרגישים – הכל היה נראה אחרת גם מבחוץ. "כי איש ישראל, אם הוא דבוק בהשם יתברך ובאמונתו הקדושה - אזי אינו יכול לשלוט עליו שום דין ולא יהיה לו שום נפילה, כי מי יוכל ליגע בו באשר הוא קרוב אל המלך ובאיזה מקום אשר הוא חונה שם הר אלוקים וממשלת הקדוש ברוך הוא עליו".

רבי נחמן אומר: קודם כל תקלוט שאתה מכורסם, שהמוח שלך מורעל, שאתה מלא מחשבות רעות, ייאוש, כפירות. תודה במחלה, תפסיק להעמיד פני בריא, כי אתה לא.

ואז – תוכל לקבל את התרופה, תוכל לנקות את המוח המזוהם, להתרפא מהפצעים שלא רצית להודות בכלל בקיומם. כי הבעיה – בפנים, לא בחוץ. והפתרון – בפנים, לא בחוץ.

ולהמליך את הקדוש ברוך הוא בתוכנו, המלכה כזו שתסלק משם את כל הצללים, המלכה כזו שתגרום לנו להיות אנשים מוארים, פירושה להמליך אותו בכל רגע, על כל פרט הכי קטן, גם ובעיקר במצבים שנראה לנו שהוא אינו נמצא שם.

כשלא הולך לנו כמו שהיינו רוצים, גם ברוחניות.
כשלא מצליחים להבין בשום אופן מה קורה מסביב, מה קורה לנו.
כשנראה כאילו באמת "עזב אלוקים את הארץ".

אז, דווקא אז, מוטל עלינו להרים את דגל האמונה הטהורה.
אמונה, שאינה נעזרת בשום הוכחות מהמציאות, כי אין לה כאלה.
אמונה, שלא מנסה להצטדק ולמצוא חן, כי ממילא היא מושפלת עד עפר.
אמונה, שבאה מהמקום הכי עמוק בנפש, הכי כואב.
אמונה, שהיא שורש הוויתנו היהודית,
אמונה, שבעבורה חיו ומתו רבבות מאחינו בני ישראל,
אמונה, שבעבורה יבוא מלכנו שאנו מצפים לו עד כלות, ילקט אחד לאחד את הסהרורים במדבריות הגלות, ויחזיר את הכתר הראוי לאותם שעדיין עומדים ומכריזים, פעם אחר פעם:

"ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".

×

דברי תורה לפרשת השבוע

החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם

בהתחברות אני מסכים לתנאי שימוש ולמדיניות פרטיות

הרשם

✓ נרשמת בהצלחה