שאלה
שלום!
אני מדריכת שבט הרא"ה ובמסגרת מערך 'בין אדם לחבירו' שאנחנו כרגע מעבירות לחניכות,הגענו לנושא 'גאווה וענווה' שבתוכו.מעבר לידיעותיי הקודמות משבט הרא"ה גם כן על שתי המידות הגדולות האלה הייתי מעוניינת לדעת עוד אך בכל פעם כאשר אני ניגשת לספר מסויים אני לא מצליחה להבין אחר כך איך באמת אפשר ליישם את כל הדברים האלו, ובכלל איך החניכות שלי יכולות ליישם (כי כשמעבירים ערכים לחניכים בכלל, תמיד צריך לדעת מאיזו נקודת מבט הם מסתכלים על זה..)
כשניסיתי לחפש שאלות שעלו בנושא פה מצאתי את השאלה הבאה:
ענווה זה לא שירמסו אותך בלי להגיב
ענווה זה לא שיקללו אותך בלי להגיב.
זה הכרה בכוחותיך ולהשתמש בהם ולדעת מה אתה שווה.
אז כאן הדברים מתחילים לסתור -
בהנהגות האדם,ובאיגרת הרמבן ובעוד בעוד מסכות וכו'
רשום- כשמבזים אותך, שתוק! ותמחול!
כשמדברים איתך אל תיסתכל בעיינים,עיניך יהיו לארץ
איפה הענווה פה? . אין פה שום הכרה בכוחות שלי,
כל הפעולות האלה מביאים לידי עצבות,רחמים עצמיים,
ברור שכל אחד צריך לחשוב אני אפס אפסים.
אז איך זה שחלק אומרים אסור! שיתנו לך לבזות אותך
האר"י ז"ל הקדוש אומר: "אם אנשים היו יודעים מה הערך שמבזים אותם והם שותקים היו רצים בשווקים וברחובות מחפשים ביזיונות לכפר על העוונות"
אז רגע מה פה שקר? הארי הקדוש טועה? או מה שרשום באיגרת הרמבן ובשאר המקורות..אני כבר לא יודע מתי להגיב ומתי לשתוק, האם להסתכל לארץ או לא. להחזיר לאנשים שמבזים אותי, או יותר נכון לפחות להצדיק או לא.
והתשובה:
מידת הענווה היא אחת המידות החשובות ביותר .על ידה אנו מיתדמים לבורא, כי היא רוחנית .
מידה רוחנית היא בעלת חוזק וחוסן רוחני .איננה מושפעת מהתיחסות החומר על ידי המין האנושי.
לכן התרגום המעשי לכך הוא ,באמת לא להגיב לעלבנות ולבזיונות אבל גם לא להאמין להם.!! החוסן הנפשי החזק פשוט מסוגל לדחות את כל העלבונות של האנשים בעלי הסתכלות חומרית ..אבל הנשמה הרוחנית שלנו מעולם לא תיפגע ומעולם לא תרד לרמה הנמוכה הזו.
ולכן מצינו כמה פעמים בתלמוד חכמים גדולים שמודעים בפומבי כי "הם ענווים."וכןלם שואלים איזו ענווה היא זו?
ועונים כן , להכיר אל נכון את המעלות והתכונות שלנו זו איננה גאווה כלל וזוהיא מידת הענווה האמתית!!
אבל כדי להעמיק יותר אציע ללמוד את דיברי המהרל על מידה זו וכן א
תשובה
שלום לך לינור!
אכן, ענווה היא הכרת הערך העצמי. וצודקים דברי המשיבים השונים.
את שואלת כיצד ניתן ליישם?
כל דור והשיטות שלו.
בתקופות בהן היינו בגלות, והדרך היחידה שהכרנו הייתה שיטת המוסר, הדרך לענווה עברה דרך כיפוף הקומה והכפפה עצמית למול הביזיונות והחירופים. אולם, יש לשים לב! האר"י לא אומר לנו לרדוף אחרי הבזיונות בגלל שהבזיונות הם כל כך נפלאים, אלא מפני שהענווה הבאה בעקובתם היא כל כך נפלאה.
השיטות הן לא העיקר אלא המטרה הסופית - קניית מידת הענווה.
כיום, קשה לנו לקבל חלק מהשיטות המוזכרות בספרי המוסר. הן קשות מדי, קשוחות מדי ולעיתים נראות לנו לא הגיוניות. עלינו לדעת ששיטות אלו עבדו מצוין עבור עם ישראל בתוקפת הגלות, והן הביאו את האנשים לרמה מוסרית גבוהה יותר.
כיום, עלינו לנקוט בצעדים שונים. ישנו פתגם הנוגע לגאווה שהולך בערך ככה - "אם אתה רוצה להיות יותר גבוה מחברך, תוכל להנמיך אותו, או להגביה את עצמך". על משקל זה נוכל לומר על שיטת קניית הענווה בימינו -"אם רצוננו לקנות ענווה, נוכל להשפיל את עצמנו או להגביה את חברנו."
במסכת אבות אנו מוצאים קשר בין העין הטובה לבין הענווה: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו...עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה..." ברצוני לטעון ששלשת המידות האלה, המגדירות מיהו תלמידו של אברהם אבינו אחוזות זו בזו וגרומות זו לזו. עין טובה עניינה מבט חיובי על הזולת להסתכל במעלותיו ולא חלילה במגרעותיו, לדונו לכף זכות בעת הצורך. מבט זה מביא את האדם לרוח נמוכה - היא הענווה. האדם אינו גבוה יותר ממקומו האמיתי בעולם. ולבסוף מביאה ההכרה בעצמיות לנפש שפלה - ניקיון מתאוות. אדם המבין את מקומו, מכיר גם בצרכים שלו ואינו מפריז בהם. הוא אינו אוכל יותר ממה שדרוש לו ואינו מחפש עושר מעבר למה שהוא זקוק.
כך אנו מוצאים שעין טובה מביאה לענווה שמביאה להכנעת התאוות.
לפיכך, לעניות דעתי השיטה הטובה ביותר לקניית ענווה בדורנו היא על ידי עין טובה. הספרים הרבים המדברים על הכנעה והשפלה היו מיועדים לתקופתם, וישנם אנשים מסוימים גם היום, שספרים כאלו מדברים אליהם. אולם, עקרונית עדיף לאדם לחפש את המעלות של חברו וכך לא יהיה פנוי לעסוק בחיפוש המעלות של עצמו ומתוך כך ימנע מגאווה ויבין את מקומו וערכו לעומת האחר.
את רוצה להעביר את המסר לחניכות? מצוין!
תערכי להם תרגיל לחפש שלשה דברים טובים בחברות שלהם כל יום. זהו תרגיל נפלא להסתכלות בעין טובה על הסובבים אותנו ועל העולם בכלל.
חזקי ואימצי!
כל טוב,
יהודה.