עם הנצח מפחד לנצח!!!

שלום לך.

הכעס שלך צודק. באמת עברנו תקופה לא פשוטה. הרגשנו שחייב להיות נס, והנה... לא קרה שום נס. אבל לא צריך להיבהל. הכל תחת שליטה. של מי? של רבונו של עולם. רבונו של עולם אף פעם לא עושה משהו שלא טוב לנו. נכון, אנחנו לא רואים את זה ונראה לנו שקרה הגרוע מכל. אבל זה רק בגלל שאנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד. אנחנו מסוגלים לראות רק חלק קטן מהמציאות ומתיימרים לשפוט על פי זה.

אני רוצה לתת לך צל"ש. הלכת, השקעת וקיוית, התפללת. את יודעת מה זה עשה בשמים???? את יודעת כמה זה קידם את הגאולה? טוב, אז עוד לא רואים את זה. יש הרבה דברים שאנחנו לא רואים אבל הם קיימים. למשל... הנשמה שלנו. אז מה אם לא רואים. אנחנו יודעים שהיא קיימת. כך גם התוצאות של כל המעשים הטובים, של כל התפילות שלנו קיימות, והן תופענה בעתיד ללא צל של ספק.
מסופר על אדם אחד, תימני מבוגר, שדפק פעם על דלת ביתו של הרב קוק זצ"ל. לאחר שנענה, פתח בהיסוס את הדלת. קירבו הרב באהבה ושאלו למוצא פיו. הלה ניגש באיטיות וביראת כבוד והחל לשטוח את בעייתו - הרי אני כבר עובד את אדמת ארץ ישראל עשרות שנים, והנה פרנסתי דחוקה ואינה מספיקה לאנשי ביתי. האם רצוי שאצא לחו"ל על מנת להתפרנס שם בכבוד? קם הרב מכסאו ואמר לו - בוא בני, שב על הכיסא שלי. הלה נרתע ואמר - מה פתאום, כיצד אוכל?! אך לאחר שדיבבו הרב, התיישב אותו תימני על כיסא הרב ומיד נרדם. בחלומו הוא רואה כף מאזניים ומלאכים מובילים משאות, עוד ועוד, ומעמיסים על כף אחת. שאל אותם - מה הכף הזו? ענו לו - אלו החטאים שלך. נבהל אותו אדם, וכבר היה בטוח שאחת דינו לחובה. והנה לפתע הגיע סנגור וציוה להביא את כל האבנים ורגבי האדמה שעסק בהם אותו אדם בארץ ישראל. מיד הגיעו שורות של מלאכים והוסיפו עוד ועוד עד שכמעט הושוו שני הצדדים, וחסר היה רק מעט כדי לדונו לכף זכות. ברגע זה התעורר התימני משנתו. קם ויצא מבית הרב ללא מילים...

הסיפור הזה הוא סיפור אמיתי, והבאתי אותו כאן כדי להמחיש את זה שאנחנו לא תמיד מודעים להשפעה של המעשים שלנו. לכן, אין שום ספק שלא היה אף מעשה לשווא. זכית להיות בין מקרבי הגאולה. האם תוכלי כעת להצטער על כך?! חס ושלום! את צריכה לשמוח בזכות שנפלה בחלקך.
מי שלא דאג לעצמו - אולי הפסיד ברגעים אלה בעולם הזה, אבל השכר הגדול שינתן לו הוא לאין ערוך.

אכן, כואב לנו מאוד על הנעשה. ואת צודקת בכך שאנחנו לא יכולים לסלוח לחיילים שהחליטו לתפקד כרובוטים ולא לסרב פקודה. זה באמת לא דבר שנתפס בהגיון האנושי. מוטלת עלינו כעת משימה. לקרב את כל לבבות עם ישראל, לעורר אותם ולהסביר לכולם את ערכו של עם ישראל ושל ארץ ישראל, כדי שיחזרו כולם בתשובה שלמה ונתקרב אל ה´, ואז לא תוכל עוד להצליח מזימה שטנית כזו..

אין להפנות את הכעס כלפי הרבנים. לולא הרבנים שחיזקו את ידי כולם להאמין עד הרגע האחרון שיתכן נס, היו ידיהם של כולם רפות מזמן ולא היינו מגיעים לכמות כזו של תפילות חשובות ושל מעשים טובים שבעזרת ה´ יחישו יותר את הגאולה.

נקודה אחרונה שאני רוצה להוסיף: כל מה שכתבת במכתב, שמצדיק את הצורך שלנו לכעוס ולהתאכזב, כל הטענות הללו הם בדיוק הטענות שנועדו להעמיד אותנו בנסיון - האם באמת נתייאש? האם באמת נתאכזב? האם באמת נכעס? זה הנסיון שמנסה אותנו הקדוש ברוך הוא, לראות האם אנחנו מאמינים בו בכל מצב. אם נעמוד בזה ונאמר לרבונו של עולם - אנחנו מאמינים בך ויודעים שאתה טוב ומטיב לכל, עמדנו בנסיון הגדול. כפי שאברהם אבינו נצטוה לעזוב את כל משפחתו ולעלות לארץ, ולפתע היה רעב. אברהם יכל לכעוס ולומר לקדוש ברוך הוא - בשביל מה ציוית אותי לעלות לארץ, אם יש שם רעב! עכשיו אני צריך שוב לרדת למצרים ולסבול! מה יגידו כולם עכשיו? אבל זה בדיוק היה הנסיון - לדעת האם אברהם אבינו מאמין שבאמת הכל מאת ה´, גם הציווי לעלות לארץ וגם הרעב שבא אחר כך. נעמוד בנסיון ונכריז לכל העולם - אנחנו מאמינים בה´ למרות הכל!

חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה´ יעשה הטוב בעינו!
חזי וסרטיל
heziw1@gmail.com