שאל את הרב

עושה מעשים בגלל רצו ן לכבוד

חדשות כיפה חברים מקשיבים 09/01/06 19:51 ט בטבת התשסו

שאלה

ת'אמת אני די מתביישת בזה ומנסה כל פעם מחדש להרחיק את הנושא ולא לחשוב עליו אבל זה כל פעם בלי כוונה אולי עולה לי לראש-אז אני אסביר את עצמי -לפעמים אני חושבת על דברים איך לעשות, מה לעשות, איך לומר אותם, אבל בעיקר, מה יחשבו עלי אם אעשה אותם או יאמר אותם ,האם אנשים יחשבו שאני מיוחדת ואדם טוב בגללם ואם לא. ז"א אני חושבת אם לעשות דברים, לא דווקא כדי שאנשים יכבדו אותי יותר, אלא אם אנשים אח"כ יגידו איזה בנאדם טוב היא ומיוחד...אולי אפילו אפשר לקרוא לזה שאני רודפת כבוד ורוצה בו ועושה את הדברים (בכל מקרה הייתי עושה אותם!!!)בצורה הזאת כדי שאנשים יגידו עלי או יחשבו עלי שאני בנאדם פעיל, מיוחד,טוב לב וכו' והמחשבות האלה ממש גורמות לי חלחלה מעצמי.

דבר ריאשון אני יודעת שזה לא דבר חיובי בכלל לחשוב כך אבל מצד שני זאת דרך החשיבה שלי ונראה לי שכמעט כולם חושבים מה יאמרו אליהם אם הם יעשו זאת אבל אני חושבת על זה יותר בקטע של האם יכבדו אותי יותר ויתנו לי קרדיט על כך בגלל שאני יעשה את זה ...

אשמח אם תעזרו לי !

תשובה

שלום לך.

קודם כל, את באמת צודקת שההרגשות שלך הן טבעיות ומאד נפוצות. כל התרבות היום היא מוכוונת חיצוניות ופרסום ולכן ברור שרוב האנשים נאלצים להתמודד עם רצון לתדמית חיצונית יותר טובה. עצם זה שאת מודעת לבעיה ומעונינת להתעלות ולהתקדם מהמדרגה הזו, אומר שאת כבר בעיצומה של הדרך.
יתירה מזו, הרצון שלך להיות מישהי שיחשבו עליה דברים כגון ´טובה´, ´מיוחדת´, ´פעילה´, מעידים על סולם הערכים שלך שאינו חיצוני כשלעצמו למרות שהאישורים אותם את מחפשת הם חיצוניים (לא כתבת שאת רוצה שיחשבו עליך שאת יפה, למשל). זה כבר מעיד על הליכה בנתיב הנכון בדרך לאישיות פנימית העומדת בפני עצמה ולא זקוקה לאישורים מבחוץ.
כמו כן, את רוצה הערכה אך אינך רודפת אחריה בפועל ולא לזה התכוונו חז"ל כשדברו על ´רדיפה אחר הכבוד´.

לעצם הענין, ודאי שהמצב האידאלי הוא שהאדם יעשה את המצוות לשם שמים בלבד בלא לחשוב על תגובות החברה. חלק מההתעלות הרוחנית וחלק מעבודת ה´ של האדם היא להתנתק מההרגשה שהוא זקוק לאישורים חיצוניים לדרכו (גם אם הוא רק חושב על כך בלב, כמו בשאלה שלך, שכתבת ´´לאו דוקא כדי שאנשים יכבדו אותי יותר´). לאמיתו של דבר, גם אדם הנמצא בדרגות נמוכות, כשהוא עושה דברים שבעיניו נשגבים, הוא חש שתגובת החברה מיותרת. עצם הרוממות והחשיבות של הפעולה מספקת אותו (אדם שהציל מישהו מטביעה לא חושב בזמן ההצלה על הפרסום שיקבל אלא רק על הרצון להציל את חברו).

במילים אחרות, דרך אחת להתמודד עם תחושת חיפוש הכבוד היא להעמיק להתבונן וללמוד את חשיבות המעשים הטובים מצד עצמם. ככל שהמעשים יהיו בעינינו יותר ויותר חשובים ומשמעותיים, לא נתיחס כלל לתגובת החברה (וכמובן שגם אם החברה תראה אותם בעין שלילית לא נתיחס אליה).

דרך שניה להתמודד עם הרצון לכבוד, דרך הרבה יותר עמוקה ופנימית, היא לחשוב על עצם הענין של ´אני מול החברה´. כמה מהדימוי העצמי שלי הוא נבנה על פי מה שאני חושב וכמה מהדימוי העצמי נבנה על פי מה שהחברה משדרת לי? כלומר: האם אני חושב שאני בן אדם טוב כי אני מרגיש שאני טוב או כי החברה אומרת לי כל הזמן שאני אדם טוב? ההבדל הוא גדול מאד. בעוד שבמקרה הראשון אני פועל טוב מתוך תחושת נאמנות לעצמי ומתוך רצון לבטא את נשמתי הפנימית, הרי שבמקרה השני אני פועל רק כדי לרצות את החברה. אכן מבט החברה הוא מאד מאד נזיל, מאד משתנה, וגם מאד חיצוני. גם חברה דתית לא תמיד מעריכה את הדברים ואת המידות הטובות לאשורן, ולכן בניית האישיות על פי המבט של החברה עלי היא בניה מאד רעועה שאין לה הרבה תקווה להתקיים. לאחר העמקה והבנה בחשיבות המקוריות לעומת החיקוי, ודאי תתגבר התחושה, שעושים את הדברים לשמם ולא בגלל ציפיות חיצוניות.

אני רוצה להדגיש שאין כונתי להתנתק מהחברה מכל וכל. הרבה מאד פעמים כשאדם נופל ממדרגתו הרוחנית, החברה היא זו ששומרת עליו. עדיפה התנהגות טובה בגלל ציפיות החברה מאשר התנהגות רעה תוך התעלמות מהחברה. אכן ככל שאדם יותר ויותר מתעלה ומתקדש, הוא פחות צריך את החברה כשומרת ומגינה, ואדרבה החברה היא זו שצריכה אותו כדי שינחה אותה וירומם אותה.

טוביה,

tsbias@actcom.co.il‏



כתבות נוספות