עדינות לעומת תקיפות בהדרכה: האם אני צריכה להשתנות?

שלום.

אני בהחלט שמח שפנית אלינו, ובאמת ניכר שהבעיה מציקה לך. אבל לפני שנדון במצב שאת מתארת חשוב לי לציין שתי נקודות אור: היכולת שלך להתמודד עם מצב מתסכל שבו החניכות לא תמיד מקשיבות לך כפי שהיית רוצה, ותשומת הלב שלך לנושא המנהיגות שלך בקבוצה – כל אלה מסמנים אותך כמדריכה המודעת למצבה ולאתגרים העומדים בפניה. התעלמות היא כמעט תמיד פתרון נוח וקל, אך במרבית המקרים התעלמות לא רק שלא מהווה פתרון אמיתי לבעיה אלא גם יוצרת בעיות חדשות. הנקודה בה אדם – או מדריך – מתייצב באומץ מול אתגרים כואבים ומישיר אליהם מבט בניסיון לשפר את המצב, היא נקודת התחלה טובה מאוד להמשך העשייה. הנקודה השנייה היא העובדה שאחת החניכות שוחחה איתך בפתיחות יחסית ושיתפה אותך בתחושות שלה ושל חברותיה ביחס לסגנון המנהיגות וההדרכה שלך, באופן ענייני ומפורט. מדריכים ומנהיגים רבים יכולים רק לחלום על משוב איכותי כזה מצד הכפופים להם. מלבד השימוש שנעשה מיד במידע המועיל שקיבלת מהחניכה שלך, עצם השיחה שלכן היא סממן חיובי ומעודד מאוד ביחס לסגולותייך כמדריכה. ועכשיו – לעבודה!

בתשובה לכמה שאלות של מדריכים שהופנו לאתר, חזרתי מספר פעמים על חשיבות האותנטיות של המדריכים. לכל מדריך אופי משלו, אישיות ייחודית, סגנון מובחן ונטיות משלו. אין סגנון הדרכה או מנהיגות אחד שהוא הנכון והמיטבי. המשימה שלך כמדריכה היא לרתום את הכישורים האישיים שלך, הסגולות הייחודיות והסגנון שמתאים ונוח לך – למטרות ההדרכה ולניהול הקבוצה. אז אם את טיפוס עדין, אין שום סיבה שתהפכי לסופר קשוחה "בשביל" ההדרכה. זה מחטיא לגמרי את מהות העניין.

אמנם, גם בתור מדריכה "עדינה" יחסית את עדיין צריכה לעשות דברים מסוימים מתוקף התפקיד. אז את יכולה לנסות ולמצוא את הדרך המיוחדת שלך לעשות את הדברים, אבל בשורה התחתונה אין ספק שיש לך עניין מובהק לבסס את המנהיגות שלך בקבוצה. זה לא רק עניין של ציות, זה חיבור לחניכות. כשחניכה לא מצייתת זו בעיה בגלל שהתקשורת ביניכן לא עובדת כמו שצריך, כי זה פוגם באמון שנרקם בקבוצה. זה הרבה יותר משמעותי מהוראה מסוימת שלא מתבצעת.

ולכן ייתכן (וזו רק השערה כמובן) שהבעיה היסודית לא טמונה בסגנון ההדרכה שלך לעומת זה של מדריכות אחרות, אלא בקשר שלך עם הקבוצה. אולי זו הזדמנות בשבילך לבחון אותו ולבדוק האם יש נקודות שאפשר לשפר. כמו שכתבתי בהתחלה, הרי אחת החניכות כן דיברה איתך בגילוי לב, וזה באמת סימן טוב. מצד שני, חניכות אחרות (או חניכות במסגרת קבוצתית ולא אישית) מפגינות כלפייך אדישות מסוימת. ייתכן שתרצי לשוחח באופן אישי עם כמה מהחניכות כדי לנסות לברר למה הן מפגינות כלפייך יחס כזה, ואולי יהיו לך רעיונות אחרים.

בקשר בין מדריכות לחניכות יש צדדים של ציות ומשמעת, וגם צדדים של קשר חזק, שיחה, שיתוף והתמודדות משותפת עם משימות ובעיות. ציות אפשר לדרוש בצורה תקיפה אבל גם בצורה רכה. כל עוד ההיכרות האישית, הקשר האישי והחיבור בין המדריכה לחניכות טובים יותר, כך פחות משנה איזה סגנון יש למדריכה, כיוון שהיא והחניכות ממילא נמצאות "באותו צד".

אז הייתי מציע לך לא למהר ולאמץ סגנון תקיף וסמכותי אלא דווקא לבחון את האפשרויות שלך בכיוון ההפוך: לבחון צורות של גיוס שיתוף הפעולה של החניכות בלי להזדקק לפקודות או ענישה. מהפרטים המעטים שסיפקת בשאלה יש לי רושם שזו בדיקה שכדאי לבצע, ושיש לך פוטנציאל למנהיגות הרבה יותר כנה ואיכותית ממה שניתן למצוא לפעמים בסניפים או בכלל. במקרים רבים דווקא ה"כריזמה" כביכול של מדריכים רועשים וסמכותיים מונעת מהם לראות את הבעיות בקבוצה ככאלה שנובעות מקצר בתקשורת או ביחסים, ולכן הם "עוקפים" את הסימפטום ולא פותרים את הבעיות לעומק. אז כמובן שאת יכולה לנסות לעשות שינויים מסוימים בסגנון ההדרכה שלך, אבל במקביל לזכור כל הזמן שאת לא מתמודדת עם מדריכים אחרים ולא משווה את עצמך אליהם, אלא עושה את מה שנראה לך ראוי ומתאים מבחינתך.

לסיכום: סגנון ההדרכה הוא משני ביחס למהות: הקשר בין המדריכה לחניכות. המטרה בהדרכה היא לא ציות אלא הגעה למטרות שהמדריכה מגדירה לעצמה ולקבוצה. ציות הוא מכשיר בדרך אל אותן מטרות, ובסגנונות הדרכה מסוימים, במצבים מסוימים, הוא כלל לא נחוץ ואפשר להסתדר מצוין גם בלעדיו באמצעות אמון חזק שמוליד שיתוף פעולה טבעי. בכל מקרה כדאי לא לבלבל את החניכות ב"קפיצות" חדות מדי בין סגנונות הדרכה ולנסות ולהישאר אותנטיים מולם. לא לשחק משחקים ולהציג דמויות אלא להיות אמיתיים. תמיד ניתן וגם כדאי לעבוד על הקשר האישי ולחזק את האמון הקבוצתי, ובדרך לראות כיצד היכולת לכוון את הקבוצה ליעדים שהצבת – הולכת ומשתפרת.

בהצלחה רבה!

אוהד

nuvy23@gmail.com