עבודת המידות ובנין האישיות

שלום!!!

ראשית, אשריך שאלו הדברים שמעניינים אותך. עבודת המידות היא עבודה של כל החיים, לעיתים היא מתישה ואכן דורשת מהאדם המון. משאלתך ניכר שלרגש יש
מקום רב אצלך, והנה הצלחת להתגבר על רגשי העצלות והפחד להשתנות, ולשאול שאלה כל כך מהותית וחשובה, ואני תקוה שהיא אכן תוביל אותך למקום של התעלות והשתפרות מתמדת. ישר כח!!
כמובן שעל העניין הזה כבר נכתבו ספרים אין קץ ונאמרו דברים אין ספור, אבל אנסה לתת כאן סקירה קצרה של עיקרי הדברים ואחר כך בעז"ה אמליץ על שיטת
עבודה.
בגדול, עבודת המידות מתחלקת לשני חלקים עיקריים. בחב"ד קוראים להם "איתכפיא ואתהפכא". הדרך הראשונה היא ללכת נגד הרגש לגמרי. כלומר, כאשר יש דבר שעל פי שכל הוא נכון ואמיתי, אבל לרגש הנמוך מאוד קשה לבצע אותו, עושים אותו על אפו ועל חמתו של הרגש וכופים עליו את ההתנהגות הרצויה ע"פ השכל (לכן זה נקרא אתכפיא, מלשון כפיה). זו דרך שפעם היתה נחלת הרבה אנשים אך היום אין המון יהודים שזו הדרך העיקרית שלהם, ויש בזה גם הרבה הסברים (אבל זה כבר לתשובה אחרת...). מאידך, אסור לשכוח שבכל יהודי צריכה להיות איזושהי עבודה כזו, שאע"פ שהוא לא מבין/מרגיש/מתחבר הוא עושה.
הדרך השניה, היא בעצם לנסות "לשכנע" את הרגש הנמוך למה השכל צודק. לדוגמא: לאדם יש תאווה גדולה לשוקולד והוא אוכל 10 חפיסות ביום. השכל אומר:זה לא בריא. חוש הטעם אומר: זה טעים לי! בהתבוננות פנימית ניתן לומר שאדם שאוכל 10 חפיסות ביום לא אוכל באמת, הוא טורף אותם כל כך מהר כך שהוא לא מרגיש את הטעם, לכן השכל יכול "לשכנע" את הרגש שכדאי לו לרדת
לחפיסה אחת ביום, ולאכול אותה בנחת, משום שאז באמת יהיה לו יותר טעים... כך אדם יכול "לשכנע" את עצמו שלא יתעצבן, משום שלא יוצא לו מזה שום דבר,
או משום שזה לא נעים לכעוס. אדם יכול "להסביר" לעצמו שאם ידבר לשון הרע יהיה כל הזמן עסוק ברע ולכן הוא לא ישמח אף פעם, ועוד כל מיני הסברים
שונים.(אם יש לך בעיה אם משהו סצפציפי, אתה יכול לפנות אלי למייל ובעז"ה נמצא משהו ביחד). העומק הפנימי של הדרך הזו היא האמונה שאם יש משהו פגום
במידות, יש כנגדו משהו (אולי דק) פגום בשכל, זו הסיבה שהרמב"ם קרא לפרק הנוגע בעבודת המידות הלכות דעות ולא הלכות התנהגות או מידות. החכמה היא
לנסות להתבונןן ולמצוא את אותו עיוות חשיבה ולהבין את השקר שבו, ואז ההתמודדות עצמה קלה מאוד. לדוגמא, ברור לנו לגמרי שזה מאוד כיף לקפוץ מגובה של 100 מטר, אבל גם ברור לנו לגמרי שאם נקפוץ נימרח על הרצפה ורק זק"א יבואו לאסוף אותנו, לכן לאף אחד אין "יצר הרע" לעשות כזה דבר למרות שזה כיף ונחמד (עד שמגיעים למטה). אם היה ברור לנו מעל לכל ספק שלשון הרע זה דבר נורא, מעולם לא היינו מוציאים מפינו דבר רע על אדם, ואפילו על חי או צומח. לכן התרופה לזה היא התבוננות ולימוד אמיתיים,
תוך כדי חיפוש הנקודה שמפריעה לי, כלומר, הנקודה שבה לא כל כך ברור לי שצריך לעשות/לא לעשות כך וכך. בעיקרון, אין כזה דבר אדם (בריא) שהוא עד כדי כך רגשן שאפילו אם ברור לו לגמרי משהו בשכל הוא הולך אחר הרגש, וכן כתב גם האדמו"ר הזקן בספר התניא פרק י"ב.
לשם כך צריך עבודה מסודרת כאשר היעדים נבחרים ע"פ היכולת, כלומר, בתחילה בוחרים את הדברים שלרגש לא כל כך קשה איתם ולאט לאט מתקדמים, ולא קופצים
ישר קדימה, כמו עם הדוגמא של השוקולד שלא צריך להפסיק לגמרי אלא בהדרגה ב"גובה הרגש", מתוך רחמים על הנפש ולא באכזריות של "זבנג וגמרנו", ומתוך
הבנה שהרחמים האמיתיים על הנפש היא לשלול ממנה את הדברים שמזיקים לה, קרי, המידות הרעות.
אשמח לשמוע תגובות והערות, ואם לא הבנת משהו, או שמה שכתבתי זה לא מספיק,
ניתן לחזור אלי לדואר האלקטרוני.

אוהב ומעריך, שמואל
shmuelart@gmail.com