שאלה
אתמול בלילה למדתי עם חברי לספסל הלימודים את ליקוטי מוהורן את ה"תורה" רפ'ב "אזמרה" וכתוב שם שאם אדם נימצאה ביאוש הוא צריך לחפש את הנקודות הטובות שבו.
שאלתי אם כן היא: האם אין חשש שאדם ע"י חיפוש הטוב יגיע לידיי גאווה חו"ח ?
תשובה
לפני שמדברים על "אזמרה", כלומר על ראיית הטוב שיש בנו, כפי שמלמד רבי נחמן בתורה רפ"ב, צריך לדבר על ה"קליפות" של אזמרה, כלומר כל הכוחות המונעים מן האדם לקיים עצה זו. רבי נתן מבאר בליקוטי הלכות שהקליפה תמיד קודמת לפרי, וכמו כן הוא בכל דבר שבקדושה, שברגע שאתה רוצה להיכנס לאיזה שער, אתה קודם כל פוגש את השומרים של השער, את ההפרעות והדמיונות והבלבולים שקודמים לפרי הקדוש, וכלשון רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן כ"ה סעיף ב'): "ודע, שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה, יש שם דמיונות אלו, והם הם הקליפות הקודמין לפרי, וסובבים את הקדושה, בבחינת " סביב רשעים יתהלכון " (תהילים י"ב).
וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה, אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות כדי להגיע אל הקדושה, ותיכף כשעולה להמדרגה, אזי נתעוררין הקליפות שבמדרגה ומסבבין אותו, וצריך להכניע אותם ולשבר אותם, ולטהר אותו המקום מקליפות".
למרבית הצער, הקליפה נראית כמו הפרי, כמו שכתוב אודות עץ הדעת טוב ורע, שהיה טעם עצו וטעם פריו שווה, וזה היה אחד מן הדברים שגרם לאדם להיכשל באכילת העץ האסור.
והדבר הכרחי, שאם לא תהיה הקליפה דומה לפרי, והרע לא יראה כמו הטוב, היכן המקום שיוותר לכוח הבחירה?
עיקר הבחירה בטוב ובקדוש גדולה כל כך, דווקא משום שהרע והטמא טורח להציג את עצמו כאילו הוא הטוב, חלילה.
עומק הטוב, הקדוש והמאיר ביותר שיש בנו - אזמרה.
וכנגדו בקליפה, עומק הרע והטומאה - גאווה. ישות.
אזמרה פירושו למצוא אלוקות, לשמוח בה' ובטוב שהשפיע לנו . וכשאדם מוצא בתוכו את ה' - אין מאושר ממנו.
אבל משום שסביב הטוב האלוקי הזה חופות הקליפות ואין הוא ניכר לעין בהשקפה ראשונה, מציג הרע לפנינו את גרסתו המדומה והשטנית לאזמרה - גאווה. במקום למצוא טוב אמיתי, אלוקי, מדמה האדם לעצמו טוב מלאכותי, שיקרי, ועל ידו הוא חש שיש לו ערך.
הערך האמיתי שלנו נובע מכך שמקור הטוב שבנו אלוקי. הערך המדומה שלנו נובע מטוב שאנו מוצאים בעצמנו ומייחסים אותו לעצמנו בלבד, נפרדים מה' ומשיפעו. על כגון זה אמרו חז"ל: "כשאני לעצמי מה אני", הווה אומר, אם אני נפרד מאלוקי, אפילו ירבו מעלותי עד אין קץ, אין אלו מעלות
אמיתיות. וכה חסר ערך הנני באותה שעה, עד שלא נמצא בעולם דבר שפל וגרוע לדמות אותי אליו אלא "מה " , כל כך כלום, כל כך ריק וחסר, עד שכל מהותי סימן שאלה אחד גדול: " מה "?
ובאמת אנחנו רואים, שאחת הקושיות שמעורר היצר הרע על עניין אזמרה הוא בדיוק עניין זה. מדוע שאשמח בטוב שבי? הרי זו גאווה! הוא, הנוכל הערמומי, שמציע לנו את התחליף המר של הגאווה של הנפרדות מה', כדי שנחוש ערך עצמי, הוא עצמו טוען כלפי אזמרה, הערך האמיתי האלוקי שבנו "הרי זו גאווה". איזו רשעות.
כדי להיכנס בשערי אזמרה, כדי להבחין בטוב ובקדוש שבנו, עלינו לשבור תחילה את ערכנו המדומה, את גאוותינו. לפחות במידת מה. להחליף ערך שיקרי בערך אמיתי.
הקושי הטמון בעבודה זו נובע מכך, שבין הויתור על הגאווה ובין ההבחנה בטוב ובערכנו האמיתי, נוצר חלל פנוי, שבו ערך מדומה כבר אין לנו, אבל ערך אמיתי עדיין אין לנו. עזבנו את הזיוף וטרם קיבלנו את המקור.
מצב זה של חוסר ערך, של תחושת אפסות, מאיים מאד על האדם, והוא אחד מן הגורמים העיקריים שמונעים, בלא יודעין, רבים וטובים כל כך להיכנס בשערי אזמרה.
וכך מתגלה עקרון זה בלשונו הקדושה של רבינו בתורת אזמרה: "ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו, ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, אף על פי כן אסור לו ליפול מזה , רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב ".
"כשמתחיל להסתכל בעצמו רואה שאין בו שום טוב". הווה אומר שטרם התחיל להסתכל בעצמו דימה שיש בו טוב, הלא הוא הטוב המדומה של הגאווה.
זוהי גם הסיבה שיש כאלה, אשר אינם מבינים לשם מה הם זקוקים להתחזקות של אזמרה. "אני צריך למצוא בי טוב? הלא יש בי הרבה טוב". אמנם טוב שאדם מייחס לעצמו אינו טוב באמת. אין זה אלא קליפת הטוב - גאווה.
רק כשאדם מתחיל להסתכל בעצמו באמת, הוא מגלה עד כמה מגוחך ומופרז הערך העצמי השקרי שלו. אבל כעת, בטרם יזרח עליו אור אזמרה, בטרם יתחזק ויחפש בעצמו איזה ערך וטוב אמיתי, הוא מוטל בתווך, בלי שום ערך, וסכנתו גדולה. הלא כך מזהיר ומעודד רבינו את האדם השרוי בתווך הזה: "ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, אף על פי כן אסור לו ליפול מזה".
לא ליפול לעצבות ולא לסגת בחזרה אל הערך המדומה של הגאווה, רק לפרוץ פנימה. אחרי ששברנו את קליפת הערך המדומה, עלינו לשבור את קליפת חוסר הערך ורק אחר כך נמצא את הערך האמיתי, האלוקי.
יתכן, שרבינו מדבר דווקא על נקודה, דבר קטן ופעוט בגלל בעיית הגאווה.
האם בדברים גדולים אי אפשר לעשות אזמרה?
אפשר, אבל כאשר אדם שמח בדברים גדולים שעשה, שחשיבותם ניכרת ונראית לעין, בנקל מתערבת בשמחתו קליפת האזמרה - גאווה.
ועל כן רבינו מדבר דווקא על נקודה, על דברים קטנים, שלא נראים חשובים במיוחד. רצון טוב, ניסיון לגבור על היצר הרע,
תפילה קצרה, לימוד קל. מצוות שהכול רגילים בהן ואיש אינו טורח להתפעל מהן.
בדברים הקטנים, בנקודות, ניכרת יותר נקודת האזמרה, נקודת האלוקות, שהרי אותם אין האדם עושה עבור כבוד או גאווה. מי יכבד אותו בגלל שנטל ידיו בבוקר?
מי יתפעל ממנו אם אמר פסוק תהילים?
מי ימחא לו כפיים כשלמד שתי הלכות?
כשניסה להצליח לרגע לא לומר לשון הרע או להסתכל בדבר האסור?
"והתבוננת על מקומו ואיננו". מהמילה "התבוננת" אנו לומדים שרבינו מתכוון אפילו לדבר קטן באמת, כל כך קטן עד שאינו ניכר כלל לעין במבט שיטחי. רק בהתבוננות, רק בהסתכלות מרוכזת, נוכל להבחין בו. וכן מוכח מ"ליקוטי הלכות" שרבי נתן מכנה את הנקודות טובות בשם "שערות", ובאמת בשערה אי אפשר להבחין עד שנתבונן בה. וכן מבואר בתורה מ"ח בליקוטי מוהר"ן חלק ב': "כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך, היא גדולה ויקרה מאד מאד, ואפילו נקודה קטנה מאד" וכו'.
אפילו תנועה קטנה, תזוזה קלה, רצון פעוט, לכיוון הקדושה, הגם שלא עשינו שום מעשה ואין כאן שום דבר שניכר לעין שום ברייה, אף על פי כן "והתבוננת". תסתכל טוב טוב ותראה שגם המעט מן המעט הזה נחשב ויקר מאד.
בנקודות קטנות, הטוב גלוי יותר. הכוונה הפשוטה לעשות רצון ה ', להיות טוב, פחות מוסתרת בפניות של כבוד וגאווה. וכך כותב בעניין זה רבי נתן ("ליקוטי הלכות פסח ט' סעיף ט"ו ): "כי עיקר הנפילה מחמת גדלות, שאין נאה וראוי לו לעבוד עבודה ויגיעה הזאת, ועדיין לא פעל כלום, אדרבא נדמה לו וכו'. אבל החפץ באמת אומר בליבו בשביל נקודה אחת של התנוצצות אלוקות אחד כדאי כל היגיעה בכפלי כפליים". כדי למצוא טוב צריך, ולו במידת מה, להיות עניו.
יתירה מזו, כל ההסתכלות שלנו על ערך מעשינו באופן כמותי, כל בחינתם בעין של קטן וגדול, פחות ערך או בעל חשיבות, יסודן בהשקפה אנושית מוטעית.
וכן מבאר הרמב"ם אודות הדרך בה נשקלים מעשינו בעיניים של מעלה (הלכות תשובה פרק ג' סעיף ב') "ושיקול זה אינו לפי מניין הזכויות והעוונות, אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר: "יען נמצא בו דבר טוב", ויש עוון שהוא שקול כנגד כמה זכויות, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העוונות". וביאר ה"כסף משנה" שם: "הרי שכבר אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור, ועשה מצווה שבעבורה ראוי שיזכה".
הווה אומר - מה שאנו מחשיבים אינו בהכרח חשוב גם למעלה. מה שמרשים אותנו לא בהכרח מרשים גם אותו.
ייתכן מאד שמה שנראה לנו קל ומזולזל - דווקא הוא יקר וחשוב שם לאין שיעור.
משום כל האמור, כשאדם מוצא טוב אמיתי בעצמו - הוא שמח בה', הוא אינו מתגאה. הוא זוכר ומבין שהטוב שיש בו מקורו אלוקי ואינו מייחס אותו לכשרונותיו.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם