נפרדנו ומאד קשה לנו

לק"י

לשואל היקר והצדיק שלום!

ברור שעם כל הרגשות שצפים ועם כל הקושי הציפייה לתשובה רק מתעצמת והצורך באוזן קשבת רק גדלה, אז אמנם הקשבנו ובאמת דורש טיפה זמן ככה לחשוב על הדברים טוב טוב לפני שישר עונים, אך עם זאת אני גם רוצה להתנצל.
ברור שהבחירה שעשיתם היא קשה ומאוד בוגרת.
ולא, אני לא נכנס לחשבון האם אתם מתאימים או לא ומה זה משליך על העתיד מבחינת הזוגיות ביניכם, כי בינינו אני לא יודע.
אני גם לא יודע מתי יהיה הזמן הנכון, אבל אני כן אשתדל לתת עצה בנוגע למה ניתן לעשות עם החלל שנוצר ותחושת המועקה והקושי שמציפים אותך עכשיו.
ראשית, נתחיל בהבנה שזה לאו בהכרח ענין של רוח ההלכה וההלכה עצמה, אם כי זה מן הסתם מקרין על זה מאוד.
למה הכוונה?
ברור שאפשר לקיים זוגיות וחברות מגיל צעיר, השאלה אם מצליחים.
זו שאלה שנוגעת לא רק לעולם המעשה (שמירת נגיעה זה רק קצה קרחון) אלא גם עולם של מחשבות, שהוא מאוד משמעותי.
אני אומר את זה כדי שנבין את המסגרת שבה אנחנו "משחקים".
המסגרת הזו היא נותנת לנו כלים כדי להבין את הסיפור טיפה טוב יותר.
הרצון שלנו זה לקיים את רצון הבורא ואם אנחנו רואים שקשר שכזה מוריד אותנו נמוך אז אנחנו גם מבינים שההשפעה, אם כל זה שאולי זה מתאים, אולי עדין בוסרי.
אולי עדין לא התפתחנו מספיק ולא פיתחנו את האישיות.
כמובן, זה לא מחייב וב"ה אנחנו תמיד מתפתחים וההתפתחות הזאת דורשת מאמץ.
אם לא, לא היה פיתוח (וזה מאוד דומה להתפתחות הגופנית והפיתוח הגופני).
עד עכשיו אולי הדברים נראים תלושים ולא מהווים אולי פיתרון לשאלה שלך.
והאמת, אתה צודק.
אך זו נקודת יסוד והנחה בשביל להבין את העצה, אז עוד טיפה סבלנות.
אם יש עמל שאנחנו נדרשים אליו בחיים שלנו אז ברור שלא יהיה קל. לא יהיה קל גם "כשהולך לנו" וגם כשאנחנו מרגישים שעשינו מעשה נכון.
אם קל, באמת שזה יכול להיות סימן לכך שאנחנו לא עושים מספיק (גם אם הכל ורוד וטוב).
לכן, גם כשהבחירה היא נכונה קשה.
מדובר האמת בקושי כפול.
גם קושי כי ב"ה אנחנו צומחים, מתפתחים ונבנים מזה (וזה גם תלוי בבחירה שלנו). הקושי השני נוגע בענין הרגשי.
מתוך מקום ששל נתינה, של הכלה, של חיבור למשהו, פתאום זה כבר לא שם. או אולי זה שם ואי אפשר לבטא את זה.
ברור שהצד הזה לא פשוט, וגם אם מוצאים מקום שבו אפשר לתת לאחרים ולהתחבר לאנשים חדשים זה לא אותו דבר כי באמת כל קשר בין כל אדם ואדם הוא מיוחד וייחודי.
לכן, הקושי מראה אולי על הכנות שלכם גם כן.
כנות שבאמת נתתם זה לזו וזו לזה את היחס המיוחד ולא סתם בתור "חבר חברה" במובן הזול של הדבר.
עד פה השיקוף.
מה אפשר לעשות?
באמת למצוא מסגרות שבהם את כל הכח שהקדשת לזה לתת במקום אחר, מקום של בנין.
נכון, כמו שאמרנו, זה לא תחליף, אך זה ממלא את אותו חלל שנוצר.
ההחלטה היא בידיים שלך לחזור למקום האקטיבי ולבחור לצמוח.
לא אשקר - זה לאו בהכרח יהיה תמיד קל, אבל השאלה אם יודעים לעשות את האבחנה בין הכאב והקושי שיש לאור ניתוק הקשר, לבחירה שלך להיבנות (וזה לא מתוך רצון להעלים או לברוח אלא להתמודד).
נכון, אתה לא מרגיש שאתה יכול לעשות דברים אך הקימה והעמידה היותר איתנה וטובה זה אותו אחד שנעשה מתוך המקום שמחזיק אותך למטה.
לנתב ממש את כל הכוחות (או במקרה הזה מקור הכוחות, שכרגע מתקשה להתבטא) למקום חדש.
זו עצה אחת.
עצה שניה זה לחדד לעצמך כל הזמן בראש את הנקודה של למה בחרתם להיפרד.
זה יחזק את החיוביות שיש ולא את השלילה.
אמנם, בעצה הזאת אני אומר מראש שצריך להיזהר מאוד.
למה?
כי הרצון, לא בעצה זו ולא בעצה הקודמת, לא לחזור לזיכרונות שיכולות לשתק אותך, כפי שאתה מרגיש עכשיו.
הרצון שלך צריך להיות לשים את עצמך במסילה של האקטיביות ושל הבניה מפה הלאה לאור הדברים.
ופה מילה נוספת.
לשתף.
עצם זה ששיתפת פה עוזר לך להוציא את הרגשות החוצה. ודאי כשזה נעשה אם מישהו שאתה בקשר טוב ומכיר אותך (ואולי גם אותה) יעזור לבטא את הדברים ולהוציא אותם החוצה שילכו ממך והלאה ולא ישארו בפנים וימשיכו להכביד עליך.
יתכן וגם שיהיה שווה להתייעץ עם מישהו יותר מבוגר שבאמת מכיר אותך כדי לחזק את ההחלטה שלך מתוך ההיכרות של הבניה האישיותית והמידתית של שניכם.
אגב, יכול להיות שהוא גם ייתן עצה איך כן לקיים קשר כזה בצורה זהירה מתוך הבנה ששניכם רואים זה את בן/בת הזוג וכן משהו שרצוי לשמר.
אך את זה לא אני יכול להגיד כי אני לא מכיר אתכם וזה משהו שמישהו שמכיר אתכם יכול לייעץ.
אני מקווה שהדברים הועילו ונתנו קצת כוחות.
ב"ה כשרואים את הצמא שלך לקום מהמקום הזה זה נותן כוחות, וזה בעצמו סוג של גנרטור שיכול להקים אותך.
אשריך שעם כל הקושי שבו אתה נמצא אתה מצליח ליצור כוחות, לפחות אצלי, דווקא מתוך המקום של הדיבור על צמיחה ובנין.
באמת סחטיין עליך (ולא רק בגלל הבחירה הקשה) והרבה הצלחה!
אם תרצה עוד עצות, שאלות חדשות או שנברר ונעמיק בחלק מהדברים שכתבנו,
בשמחה רבה,
נתנאל