ניסויים בבע''ח ובבני אדם

באופן כללי אדם אינו בעל הבית על עצמו. הוא איננו יכול להחליט על התאבדות וכד' וזה מובא בספר בראשית בפרשת בראשית מיד עם יצירת האדם. שידע לו מיד בעת יצירתו שהוא לא מקבל מתנה את עצמו והוא עושה בו מה שהוא רוצה. הוא קיבל פקדון מאלוקים וצריך לשמור עליו ולטפל בו באופן הטוב ביותר. לרחוץ אותו, לנקות אותו, לשמור על בריאותו. ולהחזיר אותו אחרי מאה ועשרים במצב מתקבל על הדעת.
לכן התשובה לשאלה הראשונה היא שהרופא יכול בהחלט לרפא את החולה להציל את חייו.
וכך מובא ברמב"ם יד החזקה - הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ב
"שופך דם האדם באדם דמו ישפך - זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח
את דמכם לנפשותיכם אדרוש - זה ההורג עצמו
מיד כל חיה אדרשנו - זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו
מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם - זה השוכר אחרים להרוג את חבירו
ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים"
ולמה הקב"ה דורש את נפש האדם מיד ההורג את עצמו – כיון שהנפש היא לא של האדם.
1- ולשאלתך התשובה היא ש"זכין לאדם שלא בפניו" ואם החולה לא מוחה – אנחנו מעריכים שזה בודאי רצונו ומרפאים אותו. אמנם אם יש ספק ביעילות התרופה או בסיכוניה – אי אפשר לעשות כן בלי דעתו, כיון שלא ודאי שזכות היא לו.
משפחתו אינה בעלים על גופו של החולה יותר מכל אדם אחר ורשותם או אי רשותם אינה מעלה ואינה מורידה.
2- כנ"ל.
3- יש ספק אם מותר לאדם להכניס את עצמו לספק סכנה על מנת להציל את חברו. ובמקרה של חייל בצבא או שזה תפקידו של האדם הוא נכנס גם לספק סכנה על מנת להציל. ולכן מותר למציל להכנס לים על מנת למשות טובע להצילו. אבל לא מצינו שאדם יכול למסור נפשו במקום אדם אחר.
איסור צער בעלי חיים אינו אומר שאסור לחרוש בהם או לאכול אותם כיון שזה סדר החיים שלהם. אילו היה אסור לאכול תרנגולות היה מספרם בעולם קטן מאוד. כך גם בבעלי חיים ככבשים או פרות. כל מה שקשור לסדר יום זה הוא סדר החיים ומותר. הצער שבשחיטה שלהם הוא אפסי לעומת צער החיים הרגיל שלהם. האיסור הוא לצער אותם