שאלה
זה לא ממש שאלה אבל אני חייבת להוציא את זה ממני..
אני לא יודעת מה עובר עליי
לאחרונה אני כבר לא מצליחה לפתור את כל מה שקורה לי אני לא מצליחה להוציא ממני את הכעס הזה שיש בי והאמונה שלי רק הולכת ויורדת..
אני לא מבינה למה הקב"ה נתן לי להתאהב במישהו שבמילא לא היה יוצא לי מזה כלום..למה אני בגיל 21 במקום שאני יכיר את החצי שלי ויבנה את הבית שלי צריכה לעבור מה שנערה מתבגרת עוברת..
אני ממש לא מצליחה להבין את זה..ומילא זה קרה..למה אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש שלי..
ככל שהזמן עובר אני מרגישה שאני רק מוותרת על כל מיני דברים שהיו לי כ"כ עקרוניים כמו שמירת נגיעה אחד הדברים שתמיד היו לי כ"כ חשובים ועכשיו..ממש לא מזיז לי..
תמיד היה חשוב לי לצאת עם תלמיד ישיבה,ועכשיו אני ממש לא מוכנה לשמוע על זה..
אני כבר לא יודעת אם הזמן משחק לי פה לטובה או לרעה..כמו שתמיד אומרים כל עכבה לטובה..מה טוב בזה שאני מוותרת ככה על הדברים האלה???ואני יודעת שזה לא בסדר אבל אני לא מצליחה להחזיר את עצמי למה שהייתי קודם לכן...
כבר קשה לי להתפלל..כל פעם שאני רואה ניסים אני מבינה שהיה נס אבל לא מצליחה להתחזק מזה...
אני לא מאמינה שאני בכלל כותבת את זה ומוציאה את זה אני ממש מתביישת שזה קורה לי..אני לא יודעת עם מי לדבר כי זה נושא של אמונה וזה נושא מאוד רגיש וחשוב...אבל אני באמת לא מבינה למה הקב"ה לא שולח לי את החצי שלי הרי הוא רואה שעכשיו מאוד קשה לי עם כל זה..
כבר ניסיתי את כל התפילות שאמרו לי הלכתי לרבנים ועכשיו כבר התייאשתי כמה אני צריכה לעשות בשביל זה..
אני לא יודעת מה לעשות אני כבר ממש מתוסכלת..
אין לי עם מי לדבר על זה אני יודעת מה כל אחד יגיד וכבר נמאס לי לשמוע שזה יגיע כבר בזמן שלו דיי כבר אין לי כוחות להתמודד עם הלבד הזה..
תשובה
בס"ד
שלום לך!
ראשית, תודה על האמון הרב אשר את רוחשת לנו, ניכר מדבריך שלא קל היה לבחור באפשרות לשתף.
שנית, ברצוני להתנצל על כך שלקח זמן רב עד אשר מצאתי פנאי להשיב לך.
כעת אתייחס לדבריך.
משברים מתרחשים בכל הגילאים, נכון, גיל ההתבגרות יש שכבת רוחב בולטת, אבל הוא לא מתרחש רק אז, אלא עלול להופיע בכל שלב בחיינו.
בגיל ההתבגרות משברים רבים נולדים מקונפליקט כמעט מובנה: האם אני ילד או גבר?
אם אני ילד, אני צריך להמשיך ולתפקד כעוד ענף מענפי המשפחה, אבל אם אני כבר "גבר"- אשאף לפלס נתיב לעצמי.
בבית "טוב" המשבר איננו מחוייב המציאות, המשפחה מכירה בחשיבות האמון והעצמאות ומעודדת את הנער למקוריות (ולאו דווקא לנורמה) ובכך לא רק נמנע העימות, אלא נבנה השעלוב הנכון בין הפרט לכלל.
גם אצלך מדובר במקרה דומה (וזאת למיטב הבנתי, מכיוון ששיתפת אותנו בעיקר בתחושות ומעט בנתונים): חונכת במשך שנים בדרך מסויימת, האמנת בה, סמכת עליה, ואת עדיין חושבת שהיא אמיתית.
מאידך, הופיע גורם חדש בחייך, דבר המוסיף התרגשות ונופך שלא הכרת, אלא שהוא סותר את הערכים עליהם גדלת.
כאן מתחיל הקונפליקט, והעבודה כי גיל ההתבגרות מאחוריך, מוסיפה תסכול ותו לא.
אבל...
בדבר אחד אני חולק עליך והוא בנימת היאוש העולה ממכתבך.
יש לנו אבא טוב בשמים!
המשמעות המידית של המשפט המתלהב הנ"ל הוא שאם ה הוא המתקיל אותנו בבעיה, אין זה בשביל לייאש, אלא לבגר אותך באמצעות התמודדות עד למציאת פתרון.
(אגב, שמעתי מהרב גינזבורג "מחצתי"- כמו מחיצה, הדברים נראים כסותרים, "ואני ארפא"- מלשון רפיון, המחיצה כבר איננה נראית ברורה כבתחילה, כאשר מתגלה הפתרון).
אני בטוח שאם תשתפי אותנו בהתלבטות, תוכלי למצוא אצלנו סעד וסמך.
המייל שלי:
eyfy156@gmail.com
בהצלחה,
אליהו