משמעות היסורים

בתשובה לשאלתך החשובה אני מצרף כאן מאמר מתוך הספר "התבהרות". ניתן לקרוא באתר: www.levhadvarim.com


חידת היסורים
מהו תפקיד היסורים בחיינו?

השאלה שלי היא: לאחרונה קרה בביתנו מקרה קשה מאד. ראש המשפחה אבא בריא ושלם חלה והתמוטט לפתע פתאום.
תפילות רבות נאמרו לרפואתו, ילדים ואמהות התפללו ללא הרף. ועשינו משמרות תהילים.
מאז אני חש איך מתפורר בלבי משהו באמונתי בה', בהשגחתו ובשמיעת תפילותינו על ידו. אני פוחד להעלות את השאלות על שפתים אך קשה לי איתן מאד. במציאות אני יכול לדקלם הכל שה' משגיח ורואה והכל לטובה, אך בעמקי לבי אוכלים אותי הספקות.
האם יש דרך להתחזק? איך אפשר להאמין עוד גם במצב כזה? איך אוכל לא לאבד את האמונה?
תודה מראש
י.ש.ב.

טעותם של רעי איוב

קשה לי מאד לענות על שאלתך. אמנם יש בלבי מענה, ואולי יהיה בו גם מזור למשבר אמונתך, אבל אני חש שאין זה הוגן להסביר או להטיף דבר לזולתי, כל עוד לא התנסיתי בו בעצמי. והרי זה כרעי איוב, שאף שידעו לצטט ולהסביר לו את עומק הדין וצדקת הדין, טעו טעות מרה בעצם גישתם לנושא, ומה שנדרש מהם היה השתתפות כנה בצערו של חברם והבנה למכאוביו ולא הטפת דברים, נכונים ככל שיהיו.
ועל כן, בטרם אחל דברי אשגר מעומק הלב ברכת רפואה שלמה לאביך בתוך שאר חולי ישראל. וברכת התחזקות באמונה שלמה לך ולכל הסובבים אותו, אשר כאבו נוגע להם באופן אישי. יקבל ה' הטוב את תפילותיכם בקרוב וברחמים, ויאיר עיניכם לראות ולהיווכח בעליל איך הוא שומע תפילה, והוא רק הוא הרחמן האמיתי.
ובכל אופן אולי גם אני אוכל לומר כאן דברי אמונה. אמנם לא עמדתי בנסיון כנסיונך, אבל גם עלי, כעל כל מבקר בעולם הזה, עמק הבכא של המרירות, לא פסחו נסיונות, ומאותם שעברו עלי ולא שברו אותי, אלא רוממו וגידלו, אני מוצא את האומץ והעוז להשיב למכתבך, ומקווה שדברי יתקבלו על לבך. לא אצטט מספרים המדברים במעלת האמונה והביטחון, אלו ידועים מן הסתם גם לך. אבל אצטט מתוך לבי ומתוך כאבי וכאבי הסובבים אותי מה שלמדתי בנושא היסורים.

לא "לגמד" את ה'

ומה שלמדתי הוא כך - שאמונה בה' אין פרושה שתפקידו של ה' תמיד להנעים את חיי ולנהל אותם כפי שאני הייתי רוצה. ה' הוא גדול ונשגב יותר מכל תוכניותי וכל חלומותי לגבי חיי. להאמין בו רק בתור מי ש"יסכים" איתי לגבי הדרך בה יתנהלו חיי פירושו לגמד אותו עד מאוד...
ודמיינתי לעצמי את הדבר כך. כאילו חיי מתנהלים בעצם בשני מישורים, מישור אחד הוא המישור המוכר לי ומישור אחר הוא המישור האלוקי. במישור המוכר לי מטרתי תמיד אחת ויחידה, שהדברים יתנהלו כרצוני, וכשאין זה מתרחש לפי ציפיותי, אזי אני רוגז, מתמרמר, מתעצב וגם נופל לטרוניות (נסתרות או גלויות) כלפי ה' והנהגתו את חיי.
במישור הבלתי מוכר לי, הוא המישור האלוקי, מנהל הקדוש ברוך הוא את חיי לכיוון אחד בלבד - שאמלא את יעודי ותפקידי בעולמו, שאזכה לשרת אותו ואת רצונו.
פעמים רבות, כאמור, מתנגשים שני המישורים הללו. חיזוק האמונה, לדעתי הוא להשוות אותם. יותר נכון - לקרב את המישור שלי למישור שלו, לבטל את רצוני לרצונו.

זירות התקדשויות קטנות

אפילו באפיזודה יום יומית, פשוטה ורגילה לחלוטין מתרחש מאבק סמוי בין שני המישורים.
כשאני יורד למכולת מטרתי אחת: למצוא את המוצר שחסר לי בבית, לקנות אותו כמה שיותר מהר ולחזור הביתה. אמנם יתכן מאד שכשארד למכולת אמצא שם תור גדול (כמה מרגיז) ולא זו בלבד גם איש אחד עקף את התור ונכנס לפני (איך הוא לא מתבייש) ואחרי כל זה המוצר שלי חסר (עגמת נפש אמיתית) ואני חוזר הביתה בלא כלום, אחרי חצי שעה של בזבוז זמן (יכולתי לעשות דברים הרבה יותר מועילים בזמן הזה). לפי דעתי הצרה והמוגבלת מטרתי לא הושגה היות והדברים לא התנהלו כרצוני אבל לפי דעתו של הקדוש ברוך הוא התרחש כאן, בעצם, סיפור אחר לגמרי.
המוצר החסר בביתי היה רק העילה. סביב עילה זו יצר הקדוש ברוך הוא במיוחד בעבורי זירת התנסות. זירה שבה אוכל במשך חצי שעה לגלות ולפתח בי מידות טובות של סבלנות ולימוד זכות, ארך אפיים וקבלת יסורים באהבה.
לפי התוכנית שלו - חצי שעה זו גם לה יש חלק בבניית נצחיותי וגם היא שלב בסולם הפרטי שלי שמוביל את תכליתי ויעודי בעולם.

להפיק רווח נצחי

וכמו שזה עובד במישור הקטן באפיזודה חולפת במכולת או ברחוב או בכל מיני מפגשים קטנים ואקראיים לכאורה עם דברים שנגד רצוננו, כך זה עובד גם בגדול באפיזודות גדולות בחיים, שנמשכות אפילו שנים.
לכל אחד באופן אישי הקב"ה מזמן אירועים ולפעמים כמו במקרה שלך, הם מפתיעים וכואבים.
במישור שלנו אנחנו רוצים רק דבר אחד, שהדברים יחזרו ויתנהלו כרצוננו. שהבעיות תיפתרנה, החולים יבריאו, המינוס בבנק יתכסה וכדומה.
אבל במישור האלוקי המטרה שונה - שנעבור את זירת ההתנסות בצורה נכונה, שנפיק ממנה את הרווחים הרוחניים הטמונים בה - שנגדל ונהיה קרובים יותר לתכליתנו האמיתית.
סיבות רבות ומורכבות לסבל האנושי ואין ביד אנוש להקיף את כולן. אחת מהן, המנויה כאן, היא שיש לכל אחד מן המעורבים בסבל שיעור שיש ללמוד.
בוודאי גם כאן וביתר שאת, פעיל כח הבחירה, לגדול, או לחדול, להתקרב אל ה' או להתרחק ממנו, להתקדם או לסגת.
וכאן טועים רבים וטוענים: נסיון כזה הוא למעלה מכוחותי. מי יכול לעמוד בדבר כזה מבלי להישבר?

זה לעומת זה

הכרתי שני אנשים שעברו תאונה קשה. הם לא הכירו זה את זה אבל המקרה הקשה שעבר על שניהם היה מאד דומה. שניהם לאחר התאונה הפכו משותקים כמעט לחלוטין. האם יש לנו דרך להבין את עומק ועוצמת כאבם? האם היינו יכולים למצוא מילים לעודד את אותם שכל עולמם פשוטו כמשמעו חרב עליהם?
אינני יודע איזה חיזוקים באמונה הם שמעו - אך מה שאני יודע שהדרך בה בחר כל אחד מהם להתמודד עם כאבו הייתה שונה בתכלית מהדרך שבחר חברו. ומהם למדתי את עומק כח הבחירה וכי אפשרות הבחירה קיימת גם במצבים קשים ומרים.
האחד (וזה טבעי ומובן לגמרי) בחר להתייאש. מלא מרירות על העולם כולו, בלי שום תקווה ושום רצון לחיות. צל אדם. השני (וזה רק בכח הבחירה, מעשה על טבעי של אדם בצלם אלוקים) החליט לשקם את עצמו ויהי מה. במשך שנים עסק בתרגילי ריפוי שונים מתוך אמונה ותקווה בעתיד טוב יותר. נכון להיום הוא כבר הולך בכוחות עצמו, נוהג ברכב, מרפא אנשים באחת מן השיטות האלטרנטיביות - והוא אחד מן האנשים היותר בעלי אופטימיות ושמחת חיים שאני מכיר.
הוא גם אומר בפה מלא שהוא מודה לה' על מה שקרה לו. אין לו ספק שרק בזכות זה התקדם וזכה להגיע לכל מה שהגיע!
יש לי גם דוגמאות אישיות מחיי שלי, אך לא כאן המקום לפרטן.

אמונה בוגרת

כללו של דבר, אם אמונתנו בקב"ה עוסקת רק בכך שימלא את משאלותינו, אין פלא שזו מתרופפת כאשר אין הדברים כרצוננו.
אך במשבר האמונה יש מעלה גדולה. אם אמונתי התרופפה, כנראה שהיה חסר לה איזה "עמוד שדרה", כנראה שהתבססה על תפישות עולם לא מדויקות כמו זו שעניינו של הקב"ה רק למלאות את רצוני.
ואם כך, טוב שהתרופפה! כעת, עם שבירת אמונתי הפגומה יהיה בידי לבנות תחתיה אמונה בוגרת יותר, חזקה יותר, בהיותה קשורה יותר לדרך האמיתית בה הקב"ה מנהיג את העולם ולא תהיה עוד תוצאה של דמיון כוזב אודות הנהגתו.
רק אמון

אחר כל האמור, אין לי ספק שעדיין לבך כואב.
במישור התיאורטי לא איכפת לנו להאמין שבכל דבר יש לימוד והכל בא לקדם אותנו, אבל כאשר כואב, לנו או לזולתנו, מנין ניקח את הכח הנפשי להתמודד עם הכאב?
לשבר את האוזן אשתמש במקרה שקרה לי לפני שנים. בתי בת השנתיים חלתה מאד ונזקקה לאשפוז דחוף בבית חולים. הגענו איתה במהירות למיון ושם הוצרכנו למסור אותה לרופא במיון שיחבר אותה לאינפוזיה. בכן שערו בנפשכם, מה מרגישה ילדה בת שנתיים שהוריה האהובים מוסרים אותה בידי איש זר ואכזר שנועץ עמוק בתוך ידה מחט ארוכה?
האם יש איזו שהיא דרך בעולם להסביר לה שמבקשים את טובתה? האם יש איזשהו ספק בלב הקוראים שכאבנו לא היה קטן מכאבה שלה?
חידה נוראה זו בעיניה הפעוטות אין לה פתרון שכלי בשום אופן. רק דבר אחד מכל הדברים שבעולם יכול להיות מענה לנפשה המיוסרת, והוא האמון שהיא רוחשת לנו. אמון זה, שאנו אכן הוריה אוהביה, הוא המספק תשובה לשאלתה איך עוללנו לה כך. והתשובה היא שעדיין אנו אוהבים אותה ואנו בודאי יודעים מה שעשינו.
ואם אין לה אמון בנו, בוודאי יהפוך כל האירוע הזה ל"הוכחה" ברורה שאנו שונאים אותה, שכן רק שונא יכול להכאיב כל-כך.
וזהו בדיוק מצבנו כלפי שמיא. ככל שיגדל אמוננו באבינו יוצרנו, יתן אמון זה פשר גם לחידות היותר כואבות של חיינו. אכן בהעדרו תיפגם אמונתנו עד שעלולים אנו גם להגיע למסקנה "הברורה" כי ה' צר ואויב הוא לנו, חלילה.
ואם כן, מלבד ריבוי התפילה על רפואה שלמה בקרוב וישועה גמורה שצריך בוודאי לאחל לכל ישראל, צריך גם להתפלל שבכל מצב נלמד מה שה' רוצה שנלמד, שנתקרב אליו על ידי כל דבר ולא נתרחק, שנאמין ונתחזק ונכיר באהבתו אותנו גם ברגעים שלפי דעתנו הפעוטה נראה לנו בעליל ההיפך הגמור. ויהי רצון שה' יאמר די בקרוב ממש לכל צרותינו.