שאלה
איך??? איך אתם מסוגלים כשעבר בקושי חודש מהגירוש כבר לחזור??? למה אתם לא נותנים לנו זמן לבכות, זמן לכאוב? למה אתם לא נותנים לנו לעצור רגע ולחשוב, אלא: חס ושלום שלא תעיזו לא להתגייס/ לשנות את התפילה לשלום המדינה / מי שברך לחיילי צה"ל.
אתם לא נותנים לנו זמן לכאוב וכואב לנו. אתם לא נונים לנו זמן לבכות, אבל אחרי כל הדמעות ששפכנו כשב"חים יש לנו עוד דמעות, המאגר לא נגמר.
אני בן 17, אני מתלבט אם להתגייס או לא ואם כן אז לאן. עד לפני חודש הכיוון שלי היה היחידות הכי מובחרות בצה"ל (שייטת, סיירות למיניהן, היום אני לא מסוגל. פשוט לא מסוגל.
עברתי את כיסופים בזהות מזויפת, עוכבנו במחסום עד שאחרי עשר דקות של מתח ופחד, ודפיקות לב שהייתי בטוח שהחייל שומע, ואז נכנסנו לגוש.
שבועיים זכיתי להיות בגוש, ראיתי אותם מכים אותנו כשהכניסו את המכולות לנווה דקלים, עזרתי למנוע מהם לחלק צווי גירוש, פינצ'רתי צמיגים (גם אם הרב חושב שזה לא מוסרי), גורשתי מביה"כ בנווה דקלים וראיתי את החיילים ה"רגישים" הם היו מאוד "רגישים", הכניסו מרפקים בפרצוף, חנקו, ישבו על אנשים והכניסו מכות. אחר כך בערב ראיתי אותם בטלויזיה אלימים בכפר דרום. במוצאי שבת שאח"כ ניסיתי להסתנן לחומש בדרך הם גילו אותנו. למעלה מעשרים פצצות תאורה נורו מעלינו, כל פצצה - לשכב על הרצפה ולא לזוז, הם חיפשו אותנו בהאמרים וברגל. ולאחר שעתיים של הסתתרות ובריחה הם גילו אותנו. הם עצרו את כל הקבוצה חוץ ממני ומחבר שלי שאנחנו גרים באזור ומכירים את השטח וכך נמלטנו. חזרתי לקדומים כדי לשוב ולנסות לעלות. אחרי צהריים הוברחתי מתחת לחבילות מזון לשאנור, במחסומים רעדנו מפחד אני ועוד אבא ובנו במטר מרובע. הגעתי לשאנור ובדרך לא דרך קיבלתי אישור מהמג"ד לעלות לחומש להצטרף למשפחה שלי. זכיתי להיות יום שלם בחומש בפעם האחרונה. גורשתי גם מחומש עם כל משפחתי, בין השאר בא אלינו החייל שגירש אותנו ואמר שהוא התיעץ עם הרב שלמה אבינר והוא אמר לו שלא לסרב פקודה, אבל זה סתם דבר קטן, החיילים ה"רגישים" גרשו אותנו מחומש.
ואני היום יושב בבית ואומר: זה הצבא??? זה החיילים???
לזה אני לא מתגייס!!!
אם זה החינוך שמקבלים בצבא - לי אין חלק בו!!! כי אני לא מסוגל לראות היום מדים, גם לא של החיילים ששומרים לי על הישוב. כי בכל פעם שאני רואה האמר או רכב צבאי אחר אני מרגיש תנועה ביד לעבר הצמיג.
תשובה
שבוע טוב ושלום רב,
קראתי את מה שכתבת, ואני מרגיש את כאבך. חלק לא קטן מהחברים המקשיבים ובתוכם אני היינו שם וחוינו את הדברים הנוראים הללו על בשרנו.
אכן, גם אני כקצין (במיל.) וכנכה צה"ל (בהווה) לא יודע מה הדבר הנכון לעשות כעת.
אך לעניות דעתי בודאי ובודאי מותר לשמוע גם את הדעות האחרות, שאולי באופן אישי הן צורמות לי.
אני לא מוסיף כאן דברים ומשאיר את דברך במלוא עוצמתם.
אין לחבק את מי שלא מתחרט! אין לסלוח למי שלא מבין שהוא עשה דבר איום ונורא.
ויהי רצון שתכלה שנה וקיללותיה ותחל שנה וברכותיה,
שנה טובה כתיבה וחתימה טובה.
שלמה,
shlomo@makshivim.org.il