מרגישה שאני עושה דברים כדי שאחרים יראו

שלום יקרה.
לכולנו יש מידות שקשה לנו איתם והיינו רוצים לשפר אותם. זה מה שעושה אותנו לבני אדם. זה מה שנותן לנו את הכוח לעבוד על עצמנו ואת הבורא. עבודה על מידות שאנחנו לא שלמים איתם, שיש לנו ויכוח פנימי בקשר אליהן. מצד אחד- היצר הרע מושך אותנו למידה הבעייתית ומצד שני היצר הטוב מייסר אותנו על רצונות אלה.
את מספרת שאת מנסה שיראו שאת עושה מעשים טובים- קודם כל- את עושה מעשים טובים! וזה כבר דבר נפלא וראוי.

אבל את חשה שיש לך יותר תחושה טובה כשרואים אותך- את זקוקה להערכה הזו שבאה מעצם זה שאנשים רואים אותך עושה מעשה טוב ומשבחים אותך, "מחזיקים ממך". אני חושבת שהרבה אנשים הם כמוך- אנחנו אוהבים לקבל פרס, מחמאה, מילה טובה על מצווה או חסד שעשינו. זה טבע האדם- הצורך שלו באישור מהחברה, בתמיכה, בעידוד.
אני חושבת שהבעיה פה היא במידת הגאווה. הצורך למשוך תשומת לב והוקרה. למדי את הדרגות שיש בנתינת צדקה- הדרגה הגבוהה ביותר היא דווקא כשאתה לא יודע למי אתה נותן וזה שקיבל לא יודע ממי קיבל. משם הדרגות מתחילות לרדת. מזה אני למדה שיש דווקא מעלה ב"מתן בסתר" , בהצנעה של המעשים הטובים ובצניעות בכלל. אדם צריך ללמד את עצמו צניעות כדי לנהוג בה. לקרוא על צניעות, על אנשים צנועים ומעשיהם ולזכור שהכל לשם שמים. כמה שזה קשה ומורכב- עשיה לא למען עצמנו אלא לשם שמים, וכמובן- עזרה לזולת. ואני מבטיחה לך- המעשים שלנו- יש מי שצופה בהם כל הזמן ולא אדם בשר ודם, מישהו חשוב יותר שרושם ובודק , ודבר ממעשיך לא נסתר מעיניו, אל דאגה.
הרב יואל מלכא בספרו "ארחות צדיקים" בשער הגאווה שואל אותך : אם היית יודעת שאף אחד לא מביט בך כרגע- עדיין היית עושה את המעשה? יש כאן שאלה על אותו יצר הרע שלנו שאומר שאנחנו עושים את המצווה בכדי שיראו אותנו ויעריכו אותנו. התשובה ליצר הזה היא – לא נכון, הייתי עושה את אותו מעשה גם אם אף אחד לא היה רואה. נכון שאני בן אדם ויש לי גם נגיעות אישיות, אבל זו לא סיבה לוותר על הלב!
היצר הרע הזה לטענתו בא רק כדי לייאש אותנו מעשיית מעשים טובים ואנחנו חייבים להתנגד לו, כלומר יש כאן אמירה שבאמת הכל תלוי בכוונת הלב. במה שאת רוצה. אני מבקשת לייעץ לך לכוון את החשיבה בעת העשייה לשם העשייה, לחשיבות המעשה הטוב, וכך אולי תמנעי מחשיבה על דברים אחרים.
הרמב"ם אומר שכדי לתקן מידה בעייתית אנחנו צריכים להקפיד על הכיוון השני של המידה עד שנגיע לדרך המלך- האמצע הטוב. כלומר מי שיש לו בצורה רבה מדי את מידת הגאווה מייעצים לו להיות צנוע בקיצוניות, יתר על המידה, ללמוד צניעות, לחשוב "הצנע לכת" וכך ע"י איזון בריא יגיע לדרך האמצע שבין צניעות לגאווה.
אני מאוד מאמינה ב"לדבר אל עצמנו". כשאת נתקלת בשעת כושר, שאת מאבחנת את הבעיה- דברי עם עצמך. הזכירי לעצמך את כל הדברים ותרוויחי מצווה בלב שלם.

ואמירה אישית שלי: לפעמים אנחנו מקדישים חשיבות יתרה ל"מה אומרים". מה אנשים חושבים עליי, כיצד הם יתייחסו אלי... אני חושבת שחשוב שנהיה ישרים כלפי הקב"ה וכלפי עצמנו . לעצמנו , שאנחנו יודעים באמת איפה אנחנו טובים ואיפה פחות, אנחנו הכי אמיתיים ועושים את החשבונות הכי יסודיים וישרים. כל האנשים הללו שחשובה לנו כל כך דעתם- גם דעתנו חשובה להם, ואסור שזה יהיה הדלק שיניע את גלגלי העשייה שלנו. מה שצריך להניע אותנו הוא אנחנו והחשבון הפרטי שלנו, מול הקב"ה.
אהבה, יושר, עזרה לזולת יקחו אותך רחוק יותר מאשר גאווה, תשומת לב למה אומרים ונתינת חשבונות לכל העולם.

בהצלחה רבה
שלומציון
shlomtsionk@yahoo.com