מקום בבית הכנסת (על ותרנות)

שלום לך,
יפה מאוד שהחלטת להתייעץ ולנסות להבין את המורכבות של המצב, לפני תגובה מוגזמת שיכולה לעורר הרבה צרות.

אין ספק שהמצב שאתה מתאר מאוד מתסכל. יש לך מקום שנוח לך בו, שאתה רגיל אליו, עם כמה יתרונות שציינת, ושאולי אפילו שילמו עבורך עליו - ואנשים אחרים לא מאפשרים לך ליהנות מאותו מקום. באמת מרגיז.

אתה מתאר מצב בו יש שתי אפשרויות - מצד אחד, אתה יכול לחרוק שיניים, להתפלל במקום פחות נוח ולנטור טינה לאותם מבוגרים שתפסו לך את המקום. אין שום ספק שלא נעים להגיע לבית כנסת במצב רוח כזה, וכל שכן להתפלל בכוונה כאשר אתה מתפוצץ מבפנים על מי שלקח לך את המקום.
אפשרות שניה - להכנס ראש בראש עם אותם מבוגרים. קצת לא נעים כשאתה צעיר מהם בהרבה, ולא נמצא שם במשך רוב השנה. זה יכול גם לגרום למתחים וריבים בין המשפחות. אבל זה המקום שלך, לא? זכותך!

עכשיו, אני מציע לך לנשום עמוק ולחשוב על אפשרות אחרת. בו ננסה להזכר בפסוקים אותו אנחנו אומרים כל יום לפני מנחה: "חנון ורחום ה´, ארך אפים וגדל חסד: טוב ה´ לכל, ורחמיו על כל מעשיו:" (תהילים קמה, ח-ט). או הפסוק אותו אומרים לפני ערבית: "והוא רחום, יכפר עוון ולא ישחית..." (תהילים עח, לח). מכיר? מן הסתם כן. אז אולי, ברוח ימי בין המצרים (אבל גם אחרי...), אפשר לנסות גם [להיות] רחום, ולא רק למלמל את המילים?

הרמב"ם בהלכות דעות (הלכה ו´), מסביר לנו את עניין מצוות "והלכת בדרכיו": "כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון - אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום - אף אתה היה רחום...להודיע שהן דרכים טובים וישרים [וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו"]. התגובה שלך עכשיו - מה זה שונה מהאפשרות הראשונה המקורית שהיתה לי? שוב אני אגיע לתפילה, שוב יתפסו לי את המקום, שוב אתבאס, ההבדל היחיד - שהפעם הרמב"ם יהיה מרוצה ממני!
אלא שהרמב"ם עצמו עונה לשאלתך בהלכה הבאה: "וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה ... ויחזור בהם תמיד, עד שיהיו מעשיהם קלים עליו [ולא יהיה בהם טורח עליו]... ויקבעו הדעות בנפשו...[וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו"]. כן, כן - לעצמו. בעצם, הרמב"ם אומר (ולהבדיל בין קודש לחול, גם הפסיכולוגיה המודרנית) שכשאתה חוזר על מעשה מסוים, מתוך אמונה שזו הדרך הנכונה הישרה לפעול, נפשך "נדבקת" באותו מעשה עד שהמידה המובילה אליו, [הופכת לחלק ממך.] ככה, שבמבט על חצי הכוס המלאה - המבוגרים האלה עושים אתך חסד עצום, הם מאפשרים לך לעבוד על המידות, לראות את הצרכים של אנשים אחרים ולוותר קצת, ולהדבק במידותיו של הקב"ה.

ברור לי שהפתרון שאני מציע הוא לא קל. אתה גם מוותר על משהו חשוב לך, גם כביכול מרים ידיים ובוחר שלא להתעמת על נושא שבו אתה באמת מרגיש נדפק, ואפילו קצת בצדק. אין שום ספק שזכותך המלאה לדרוש לשבת באותו מקום - אך האם זו הגישה הנכונה כשאנחנו באים להתפלל? כל הרעיון של תפילה במנין, שב"ה אתה משתדל להקפיד עליו, הוא הדבקות בכלל, בחברה המורכבת מאנשים אחרים. לעניות דעתי, ההתחלה של אותה דבקות מתחילה מלראות את המציאות קצת מבחוץ, קצת לוותר על מה שטוב לי כאן ועכשיו ולחשוב שאולי הצרכים של אחרים יכולים לבוא קודם, ואפילו לפעמים על חשבוני. ותרשה לגלות לך משהו בסוד - מצד האמת, [זה לא באמת בא על חשבונך.]
כי אולי תתבאס כמה ימים, בכל זאת התפילות יהיו קצת פחות מאווררות, אבל מצד שני - אתה בונה בעצמך קומה גבוהה יותר, קומה שמתאימה לשלב בו אתה נמצא בחיים, על התפר שבין ילדות לבגרות. ככה לומדים להסתדר עם אחרים, ותתפלא לגלות שהרבה פעמים אנשים גם יוותרו לך, למרות שהצדק יהיה איתם. ככה בנויה חברה, ועוד כמה שנים - בע"ה תגלה שככה גם בנוי צבא, שבנוי לגמרי על העובדה שאנשים לוקחים פסק זמן מהחיים שלהם, ותורמים את השנים הכי טובות שלהם בשביל העם, בשביל מליוני אנשים שאפילו לא מכירים, ואת רובם לא יכירו, סתם כי הם בני עם אחד, סתם כי כל ישראל ערבים זה לזה, ולא רק בדיבורים. ההתחלה של היכולת הזאת לתת, שאותה תמשיך בע"ה בהמון כיוונים אחרים, מתחילה עכשיו, כשאתה לומד למחול על משהו באמת קטן שבאמת מגיע לך, פשוט כי זה עושה טוב למישהו אחר.

כמה מילים אחרונות, באותו עניין, לכבוד 3 השבועות. הגמרא (בבא מציעא ל:), מביאה בשם ר´ יוחנן משפט שנשמע תמוה: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". ואנחנו שואלים - מה הבעיה? זה בדיוק מה שהיו צריכים לעשות! על שאלתנו עונה הגמרא: "שהעמידו דיניהם על דין תורה, [ולא עבדו לפנים משורת הדין".] כלומר, אחת הסיבות לחורבן שאותו אנחנו חווים כבר אלפיים שנה, הוא אותו יצר הרע שיש לכולנו - להתעקש לפעמים גם כשלא באמת צריכים, גם כשאפשר לוותר וזה לא יעשה לנו שום רע, אלא להיפך.
אז לכבוד הימים האלה, בהם רצוי להרבות קצת אהבת חינם כל אחד בפינה הקטנה שלו - אולי תנסה בכל זאת לראות אם אתה יכול לוותר, ואני מבטיח שתוך כמה ימים אתה תרגיש טוב יותר מאשר אם תחליט להתעקש. ההתעקשות הזאת סתם תגרום מתח, תעורר בך רגשות אשמה, ובעיקר תפתח בך מידות בעייתיות שיהיה לך קשה אחר כך להתגבר עליהם, לעומת הויתור שפשוט יעשה אותך אדם טוב יותר.

אם תרצה לשתף - אני כאן.

בהצלחה,
יואב.
yoavsb@gmail.com